בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מותו של קרטל האמת

31תגובות

אומרים שמלחמת יום הכיפורים היתה סופן של שש שנות אופוריה. לא מדויק. בתוך שש השנים שבין 1967 ל-1973 היתה מלחמה קשה וממושכת - מלחמת ההתשה. אומרים שמלחמת יום הכיפורים היתה סוף עידן השאננות. גם זה לא מדויק. שנה לפני המלחמה הקדישה ישראל רבע מהתוצר שלה לרכישת טנקים ומטוסים, יותר מכל מדינה בעולם.

מה כן עוללה לנו מלחמת יום הכיפורים? ביום שבו פרצה המלחמה תש כוחו של מגנט התודעה הגדול, זה שבחסותו למדנו במשך חצי יובל שנים לחשוב ולכתוב ולדקלם בקול אחד. בתהליך מואץ יבשה הבצה החמימה שבתוכה התנהלו מחשבותינו באטיות צמיגה, מתוך קריאה של עיתונים מיושרי קו, האזנה למהדורות חדשות אחידות וצפייה בגולדה מאיר מתראיינת באולפן הטלוויזיה, לוחשת לנו את התשובות הנכונות. הפתעה אסטרטגית איומה אחת המיתה את הקרטל של האמת האחת.

מלחמת יום הכיפורים כיבתה את מדורת השבט העתיקה שלנו. בבת אחת חדלו מפעולתם המנועים בבית החרושת של אימפריית מפא"י, יצרן התרבות שמשל ללא עוררין מאז תחילת המאה העשרים. ב-6 באוקטובר 1973 הגיע רגע המפץ הגדול של "התרבות הישראלית".

בשש השנים שקדמו למלחמה, בתוך המהומה שבקעה יום-יום מכל הרמקולים של החיים, היה עמוד אש שניווט אותנו במשעולי העולם שכולו נגדנו. ידענו מה עלינו לחשוב על ההתיישבות בחברון, ועל תוכנית רוג'רס, ועל יוזמת סיסקו, ועל הפצצות העומק, ועל "מלכת אמבטיה". וידענו לזהות מיד את הרעים: הנחום גולדמנים, החנוך לוינים, הפנתרים השחורים ותתי-זנים שונים ומשונים של שיח ומצפן. בימים ההם ידענו לסנן רעשים לא פחות מזרועות המודיעין.

תמיד היה כאן רעש, תמיד היו כאן גם קולות אחרים. ב-25 שנותיה הראשונות של ישראל חיו כאן הרבה קולות אחרים, אבל אנחנו לא שמענו. בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, בערבי שישי, בבית המורה, היה יצחק שמעוני מראיין את הפזמונאים הנחשבים. בקול ישראל השמיעו אותם, רק אותם. בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים היתה לנו תרבות אחת, שהולידה יוצרים חופשיים ששרו שירי תהילה לחילות צה"ל ופיארו את המוות. היה לנו ירון לונדון, שהתמוגג מ"ארץ אשר מרדפים קורותיה, ודם בנחליה כמים זורם". דליה רביקוביץ כתבה נפעמת על הבחורים מסיירת שקד. "ואין אחד שם שלא עלה על מוקש / באחד הימים בדרכי האש", התרוננה המשוררת, ואנחנו פיזמנו אתה.

בשנים שלפני המלחמה עפרה חזה, הזמיר משכונת התקוה, היתה עדיין ילדה קטנה. גם המלך זוהר ארגוב. זהבה בן, אייל גולן ושרית חדד, ייבדלו לחיים ארוכים, עדיין לא חשבו להיוולד. אבל במסתור, בנקיקי התחנה המרכזית, חיה ונשמה בפול ווליום התת-המוסיקה המזרחית. והיתה גם תת-מוסיקה יוונית, עם טריפונאס ואריס סאן. תמיד היו כאן גם קולות אחרים, אבל הם נשמעו בעיקר במועדון כליף ובמועדון זורבה ביפו המוזנחת, לא ברדיו שלנו. בימים ההם לא העזו זמרי הקסטות לחשוב שגם להם מגיע זמן שידור. והבוהמה ההזויה שלנו ישבה בצריף של אביגדור, ובקפה קליפורניה, עישנה חשיש כחול-לבן, הביטה בים ולא הקשתה בשאלות.

בשנים שלפני היתה לנו טלוויזיה אחת ששידרה בשחור-לבן, שלא נתבלבל מרוב צבעים. זו הטלוויזיה שב-1968 בחרה לפתוח את שידוריה החיים במצעד צבאי. הרי אין מראה שמרחיב את הלב ומעשיר את הנפש יותר מטנק ירדני שנלקח שלל, והוא מובל שמוט קנה בחוצות ירושלים.

בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים היו לנו ראש ממשלה אחת, וממשלת ליכוד לאומי אחת, ומוסיקה אחת, וטלוויזיה אחת, וועדת עורכים אחת. והיתה גם אמנות לעם אחת, קונצרן התרבות הייחודי שלנו. כולם יחד שילבו זרועות להראות לנו את הדרך אל האושר. בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים היתה "תרבות ישראלית" אחת ויחידה, ואיזה עולם נפלא היא בנתה לנו.

פטיש המלחמה ניתץ באחת את חומות התרבות האחת, ואז נפקחו עינינו לראות מראות אחרים. ביום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים נולדו מחדש קולות הרבה, ואחד לאחד הוזמנו כולם לעלות לבימה, תחילה בהיסוס ואחר כך בשטף הולך וגובר. יעלו ויבואו מן הדיסקוטקים של רמלה הצ'רצ'ילים ולהקת האריות, להקת הפלטינה וגם עוזי והסגנונות. תעלה ותבוא הסאטירה הפוליטית "ניקוי ראש", על המלים הגסות וההשתלחות בבכירי המנהיגים. אז נזכרנו בצרות שעשינו ל"מלכת אמבטיה", איך בבושת פנים גירשנו אותה מן הבימה.

על גבה השחוח של מלחמת יום הכיפורים נפרדה הספרות העברית מן הקול האחד. ל"אני דובר" הצטרפו "אתה דובר" ו"היא דוברת" ואת "הדמויות" החליפו "זרמי תודעה". אחר כך התפצל ה"אני הדובר" ל"אני חווה" ול"אני מספר" ובחוג לתורת הספרות דובר ב"מותו של הסובייקט". גם ספרות נשים כחול-לבן ו"ספרות רזה" וחתיכית צמחו אחר כך.

חלפו עוד שנים וקם ערוץ שני, מסחרי לא עלינו, והשמים לא נפלו. כעבור זמן לא רב עלו לאוויר ריבוא ערוצי לוויינים וכבלים, מקימים רעש מחריש אוזניים, ואת תרבות הקול האחד החליפה "פופוליטיקה", ולצעוק זה הכי, וסליחה, אנחנו נאלצים לקטוע ולעבור לאייטם הבא.

אחרי מלחמת 1973 צמחה כאן תרבות ילדים. במקום "סמי וסוסו" של ראשית הטלוויזיה נפתח המסך ומאחוריו התגלו סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים, דאג וטוני ממנהרת הזמן, סיר פלא, טלפלא ובתיה עוזיאל. חלפו עוד עשר או עשרים שנים וקמו גם ערוץ ילדים ואפילו ערוץ קטנטנים. אתם צמחה תרבות ילדים מלאה יפים ויפות, חייזרים אלימים וחידוני טריוויה בגרוש, עם המון רייטינג. מה לא היינו נותנים בשביל עוד כמה דקות עם סמי וסוסו, שבטח כבר הזדקנו מאוד.

ועוד לא אמרנו דבר על מה שקרה לקולנוע, ולא על תרבות הפנאי, ולא על הפיכת בית ההבראה לצימר או לקלאב "הכל-כלול". לא סיפרנו איך פעם היינו משחקים מטקות על שפת הים, אבל היום כבר קבענו לנסוע בארבע-על-ארבע לעשות ספינינג בספא.

גם על השירה לא דיברנו, אולי כדי לא להתעצב. מאותה סיבה גם על העברית לא דיברנו. ולא סיפרנו שכבר אין יותר שיחות, אבל יש הרבה "שיחים". איך השתלטו על העברית חקייני דרידה, פוקו ולאקאן - מה שפחות מובן עדיף וסתום זה יפה. איפה הימים שבהם גם למאמרים בעיתון היו התחלה, אמצע וסוף.

בראשית אוקטובר 1973 המשכנו לא לראות ולא לשמוע. כשמשפחות היועצים הסובייטים מיהרו לחזור הביתה ברכבת אווירית, המשכנו, מתוך הרגל, לראות את התמונה האחת. כשכוחות האויב הסירו את רשתות ההסוואה מעל הטנקים, לא נתנו לזה להפריע את מנוחתנו. בימים ההם ידענו לסנן רעשים. גם אמ"ן מחקר יישר קו עם עצמו והשכיל להגיש הערכה אחת, ברורה וסולידית, כי סדר צריך להיות.

תרבות הקול האחד לא נתנה צ'אנס לשלום, אבל גם לא למלחמה. במלחמת יום הכיפורים נפקחו עינינו ואוזנינו בבת אחת. למדנו, בדרך האיומה ביותר, שיש גם קולות אחרים.

אחרי המפץ של מלחמת יום הכיפורים באה 1977 והביאה את אנואר סאדאת לירושלים. אחר כך הגיעו יוני 1982, דצמבר 1987, ספטמבר 1993 ואוקטובר 2000. גם ב-2006 ו-2008 הגיעו מלחמות. בין סבב לחימה אחד לאחר אנחנו מוסיפים להתנהל בין תחנות של תקווה ושל אכזבה.

הרבינו לספר במה שעוללה מלחמת יום הכיפורים לתרבות הישראלית. אולי פעם תצליח התרבות לעולל משהו למלחמות.

ספרה של ד"ר גבריאלי נורי, על הממד התרבותי של הפתעת מלחמת יום הכיפורים, עומד לראות אור באנגלית
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו