בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא כל כך פשוט

169תגובות

עיתוני הימים הנוראים מלאים יותר מן הרגיל בחשבון נפש. זה מתאים. התמונה של ישראל בתחילת השנה החדשה אכן אינה פשוטה. לצד אתגר קיומי ממשי קיימים גם אתגרים חשובים לזהותה של ישראל, ששואפת להיות הן מדינה שבה מממשים יהודים את זכותם להגדרה עצמית והן מדינה דמוקרטית וצודקת, שמגינה על זכויות האדם.

עם זאת, חשוב לא לגרור את חשבון הנפש הזה להפרחת סיסמאות שיוצרות רושם כאילו יש פתרונות קלים לסוגיות שבפניהן ניצבת ישראל. דיון כזה עלול להשיג את ההיפך ממה ששותפיו מכוונים אליו. במקום לעורר אנשים לגלות רגישות רבה יותר לזכויות ולערכים, הוא עלול לשכנע אותם שהטיעון המוסרי מופרך ולכן אין לעסוק בו כלל. כך עושים הן אורי משגב ("דגל שחור על שולחן החג", "הארץ", 16.9) והן דימיטרי שומסקי ("דווקא מדינת כל אזרחיה", "הארץ", 17.9).

משגב עוסק במה שהוא רואה כגזענות ה"שומטת את הבסיס המוסרי לקיומה של מדינת היהודים". הוא מוקיע את גילוייה הדרמטיים מן הזמן האחרון: סירובה של ישראל להכניס את הגברים מבין מבקשי המקלט האריתריאים שהגיעו לגדר, הימנעותו של בית המשפט מלדון בנושא בדחיפות ולחייב את הכנסתם, והחלטת חלק מן ההורים באילת לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר במחאה על ההחלטה לחייב שילוב של ילדי מבקשי מקלט אפריקאים בבתי הספר בעיר. הוא ממשיך וגוזר גזירה שווה בין התהליכים שאיפשרו החלטות אלה לבין סירובן של מדינות העולם לקבל פליטים יהודים בתקופת השואה.

שאלות היחס הנכון של ישראל למתדפקים על שעריה, כמו גם היחס הנכון לזרים שכבר נמצאים במדינה, אכן מעוררות בעיות קשות מאוד. הדיון בהיקפה של חובתנו האנושית כלפי מבקשי מקלט הבורחים על נפשם, שאכן צריכה להישקל גם לנוכח הניסיון ההיסטורי של יהודים שברחו על נפשם, אינו מתנהל בחלל ריק. מספר מבקשי המקלט הנמצאים בארץ אינו קטן. עד להקמת הגדר בסיני היו חוצים את הגבול מספרים גדולים של אנשים. הגעתם אל הגבול היא לעתים קרובות תוצאה של מערכת משומנת וממומנת היטב של מבריחי גבולות. מספר האנשים החיים במצוקה נוראה במדינות, שאינן גובלות בישראל, גדול מאוד. נכונות לפתוח בפניהם את גבולות המדינה בוודאי תגדיל את מספר המבקשים להיכנס. יכולתה של ישראל לנקוט מדיניות מגבילה אינה קיימת, שכן אנשים אלה באים, או טוענים שהם באים, ממקומות שתושביהם זכאים ל"הגנה קבוצתית" המונעת את החזרתם למדינותיהם. כניסה מסיבית של אנשים כאלה עלולה להשפיע בצורה משמעותית על זהותה של המדינה ועל רווחת כל תושביה, ובעיקר על אלה שחיים בשכונות שבהן מתרכזים מבקשי המקלט.

משגב כלל אינו מתייחס להיבטים אלה של המצב. הוא אינו מתמודד עם הטענה, כי ישראל כבר קלטה מספר לא קטן של מהגרים והבעיה אינה עצם הקליטה אלא ההיקף והמאפיינים של ההגירה הצפויה, אם תאומץ כאן מדיניות של קליטה רחבה. הוא כלל אינו מזכיר שתופעות עממיות של התנגדות הן מאוחרות יחסית, תגובה על חיכוכים כמעט בלתי נמנעים בשל הגידול במספר מבקשי המקלט באזורים מסוימים. הוא אינו מציע עקרונות סבירים להתמודדות עם הסוגיה. הוא רק מתייג את המתנגדים ואת מגבשי המדיניות המגבילה כניסה כ"גזענים". אכן, בחלק מהתגובות בנושא מבקשי המקלט, ובראשן התבטאויות של ממלאי תפקידים רשמיים אחדים, יש יסודות וסממנים של גזענות ממש. אבל התייחסות לתופעה המורכבת כאילו היא גילוי פשוט של גזענות מחמיצה את העיקר: חובתה של ישראל לשקלל בצורה נכונה היבטים שונים ומנוגדים של הסוגיה הקשה.

שומסקי חוזר לטענה, שלפיה מוסר פוליטי נכון דורש כי כל מדינה, וכך אף ישראל, תהיה "מדינת כל אזרחיה", המכילה אותם באופן שוויוני ואין לה זיקה מכוננת לקבוצה לאומית אחת אף אם היא הרוב - ומוסיף שזאת היתה מאז ומתמיד עמדתם של מבשרי הציונות המדינית כמו פינסקר, הרצל ואף ז'בוטינסקי. הוא מבקש אותנו לשמר את הנאמנות לאבות הציונות באמצעות אימוץ עכשווי של עמדתם - מדינת כל אזרחיה בישראל ומדינה פלסטינית (ללא יהודים?) בצדה. בכך הוא מזהה נכונה, כי החלק הגדול של הציבור סבור עדיין שהמפעל הציוני היה צודק, וכי אותו ציבור עצמו חושש מאוד מהאידיאל של ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" ומכוונותיהם של המקדמים אותו. שומסקי מנסה להרגיע אותם באמירה, שגם אלה שקראו להקמת המדינה והצדיקו הגדרה עצמית יהודית בישראל רצו בעצם מדינת כל אזרחיה.

מדינה דמוקרטית היא אכן במובן חשוב מאוד מדינת כל אזרחיה. ואכן, כל אזרחי ישראל, בלי הבדל דת או לאום, נהנים בה מזכויות אזרחיות ופוליטיות. אבל הגדרה עצמית ממשית ליהודים תהיה בישראל רק אם יהודים יהיו בה רוב גדול ויציב. הגדרה עצמית ליהודים היתה המטרה של כל ההוגים הציונים. רוב אלה שהתמודדו עם המציאות בארץ-ישראל, כולל אנשי ברית שלום, קיבלו את הטענה שמדינה "אזרחית" לא תיתן מענה לרצונם של יהודים בהגדרה עצמית. זה אינו עניין עקרוני, אלא פוליטי וחברתי. הטיעון חייב להתבסס על המציאות הפוליטית והחברתית היום; אליה שומסקי אינו מתייחס.

לדעתי, שומסקי קורא באופן מוטעה את משנתם של אבות הציונות. אבל הדיון עכשיו אינו היסטורי. טוב שאי אפשר לשכנע יהודים בישראל לוותר על המדינה היהודית בלי להתייחס לסיכוייהם לזכות בהגנה אישית וקולקטיבית בהסדר הפוליטי המוצע. מכיוון שעמדתו מעוררת חשש כי שומסקי כלל אינו דואג לביטחון הפיסי והתרבותי של יהודים כפרטים וכקבוצה, היא נותנת חירות למי שחפץ בכך להתעלם מן הצורך הדחוף שישראל תכבד גם את הזכויות של אחרים, כפרטים וכקבוצות.

אכן, אתגרים מוסריים ומדיניים חמורים מזומנים לנו. רק אם נהיה ערים למכלול העובדות הרלוונטיות נוכל לקבל הכרעה טובה בסוגיות אלה. הפיכתן של סוגיות מורכבות לעניינים כאילו פשוטים וברורים אינה מסייעת.

הכותבת היא הנשיאה המייסדת של מרכז מציל"ה למחשבה יהודית, ציונית, ליברלית והומניסטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו