בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים חפר: סוף

27תגובות

לא באתי להלוויה של נפש הפלמ"ח בשל מחלה מהסוג שכנראה המית אותו. כאשר דודתי, שרה הגדולה, קברה את בעלה ביום החם ביותר בשנה, היא לא הביטה בעשרים שרידי מייסדי תל אביב שבאו לבושים בחליפות מהבוידעם, אלא ספרה את מי שלא בא. גם אם הוא מת. מת זה לא תירוץ, אמרה.

מלבדי לא באו אלה שבעיקר היו צריכים להיות שם. חיים חפר נתן ניגון לפלמ"ח והיה עצמו פלמ"ח גם כאשר כבר לא היה פלמ"ח. כשהייתי ילד גיליתי, שלפי השיר "קן לציפור", בין העצים הקן ייפול, ולכן לא נהייתי משורר. הקנים מהשיר שלא כתבתי היו אלה שבשבילם הקמנו את המדינה. חפר היה שר השער שלה. הוא שר אותה. אהב אותה. היא בגדה בו עוד קודם שמת כי לא נהיתה מה שהוא כתב שתהיה, עם המקטרת מול האח והנכדים שהיום מחפשים את אזרחות הוריהם כדי שיהיה להם לאן לברוח. הנוסטלגיה של חפר היתה לא אל העבר, אלא אל העתיד שנמס לו בין הידיים, והוא לא ויתר.

הוא לא אהב את ספרי "תש"ח" מפני שזה היה בשבילו שקר. הוא רצה את המיתוס שהפלמ"ח היה כשהסיירות של אהוד ברק עשו ממנו מודל לחיקוי. אני אהבתי, אבל חיפשתי את הכאב. הוא את הגדולה חיפש. היה לי הכבוד להכירו 64 שנים, ואני יושב ושר את שיריו מאז ועד היום, אבל לא באתי להלוויה גם מפני שהוא היה מתבייש לראות אותי שם. בסופו של דבר, מה שנשאר מהפלמ"ח היה הוא עצמו. מלחמה היא רגע בהיסטוריה. היא אינה ערוגות שושנים. השירים שלו נכתבו בחלקם אחרי הקרבות. בקרבות היו שירים מטומטמים, שלשמחתי לא השתמרו.

חפר הקים את הצ'יזבטרון, שהיה אבא ואמא לכל הבידור הטוב בארץ כשעוד היה כזה והיתה ארץ ישראל. אולי אורי אילן כתב טרם מותו "לא בגדתי" בגלל מה שחפר כתב ושורר. בגידה בארצנו באה לפני אהבה. וחיים אהב בגידה בו. אין זה מובן למי שלא היה שם, כולל אני עצמי שמחקתי את עצמי מעצמי. איפה היו ראשי המדינה, שחפר העניק לה את נעימתה. איפה היו שר החינוך ושרת התרבות עם מותו של אחד מחשובי היוצרים, שהעניק למדינה את תג השכר שלה, במקום את תג המחיר. לא על מה שעשה או לא עשה, אלא על העברית ועל הכיסופים ששורר ועל הלשון המתגלגלת ועל החריזה הגאונית.

כשהייתי בן 16 שרנו שיר שכתב אחרי ליל הגשרים לפי מנגינה מהסרט "גילדה", וכאשר פשטה את הכסיה הארוכה שלה ומוגרבי נהיה מלא הזיות, כתב "דחילק מוטקה, היא אמרה לו". לא היה אז רדיו עברי, אבל כל מי שחי כאן אז שר את השיר. איפה היתה שלי יחימוביץ', שמייצגת את מה שהיתה תנועת העבודה שהפלמ"ח היה בנה הבכור. איפה היה אהוד ברק. איפה היו אלה שהארץ הזאת בראה. הסיפור הגדול - משייח אבריק וחניתה והעלייה הלא ליגלית, ועד הקרבות בסוריה ואחרי כן עלייה ב' והמקטרת שתשב אל מול האח, על המשלט שאצל חפר לחמו בו אבל גם אהבו? ואולי, חשבתי, לא אהבה היתה שם, אלא שיממון וכאב החללים שחיכו להיקבר.

חפר היה החותם של הפלמ"ח, שאהב ושיבח וזעם על כל סטייה מן הקו הרשמי, כמו של חוטא כמוני. אבל חיים עסק בצילום ענק של גיבורים שהקימו מדינה באזור עוין, בלי שידעו איך מקימים מדינות בכלל או בפרט, ואילו אני חיפשתי גם את המפקדים הבכירים שברחו מקרב נבי סמואל. אהבתי את הפלמ"ח, אבל בשבילי הוא נגמר ב-1948, כששרנו בבית העם את "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת".

התקשורת העניקה לחפר כבוד גדול, שהגיע לו, אבל גם חשפה את מעל ראשי המדינה שהקמנו להם כשהם לא היו שם. אילו קיבל חפר מדליית ארד על איזו מכה שהיכה טורקי במשחק באנגולה התחתונה, היו נוהרים אליו בהתלהבות ונשיקות. חיים היה תרבות עברית נטו. היה ארץ-ישראל שהיתה כאשר עוד היתה ארץ-ישראל שקמה ב-1948. הוא היה הגעגועים של נער פולני להמציא יחד עם עוד פולני בשם דן בן אמוץ את הישראליות, שהמציאו כאשר עדיין לא היתה ישראל. הוא ידע לשנוא ולאהוב, רב-מג בדרך להשגת יעדיו ואהובם של גדולי הארץ, אך לא בשביל עצמו אלא בשביל נכדיו שעדיין לא הולידו את סבם.

חיים חפר טען שלא הוא גייס אותי לפלמ"ח. אבל בשבילי בגיל 17 הוא כן היה שם, בתחנת האוטובוסים, ועדיין היה פיינר אבל אבי העבריות שאני נולדתי אליה והוא המציא אותה.

התביישתי שלא באתי. חולה או לא, הייתי צריך לבוא. הזדמנות אחרונה לומר לו תודה גם על הכעס שגרמתי לו וגם על החיפוש שלו אחר ההדר, שאצלי, בפלמ"ח שבו לחמתי אך בו לא הייתי, כי באתי מאוחר, לא היה בו שום הדר. היה כבוד. היתה גבורה. אבל גם הגרמנים לחמו בגבורה וברעות. מה שהיה הפלמ"ח לי היה ההפך משל חיים. הוא אהב את הארץ-ישראליות של הפלמ"ח, את המיוחדות החברית, אבל לגבי דידי המלחמה הצליחה כי היינו יהודים. לחמנו כשרדנים יהודים.

בסופו של דבר חפר חיפש איך להיות חפר ומצא ישראליות. אנחנו ירשנו משכמותו דווקא את תרבות הדווקא, את השרידה היהודית. ניצחנו כי לחמנו כדי לשרוד בערמומיות ובחוכמה בת אלפיים. כל הארץ-ישראליות שחיים כה אהב נעלמה אחרי הקרב הראשון, כאשר היינו צריכים לגבור בתחבולות במקום בכוח. כוח היה לגרמנים, שלחמו באותה רעות, אבל לנו היו הסבים שלימדו אותנו שרידה מהי ורעות כשיר יפה של חיים גורי, שנשאר שיר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו