בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום הכיפורים של "מעריב"

79תגובות

כן, המו"לים אשמים. גם המנהלים. והעורכים? והעיתונאים? הם הלא מייצרים את המוצר שהביקוש אליו - ולא רק בשל תחרות התקשורת האינטרנטית - מתמעט מדי יום.

יום הכיפורים של "מעריב" לא מתרחש בתשע"ג. הוא החל לפני שנים רבות, כשיורשי דור המייסדים (כפי שמתרחש תדיר בעסק מוצלח, שמייסדיו מכתירים בני משפחה לא מתאימים כממשיכיהם המקצועיים) החלו לחקות את "העכשוויות" של עיתונים מתחרים - בניגוד גמור לאופי ולסגנון ה"מעריבי". הקוראים הוותיקים התקשו להסתגל לחיקוי הסגנוני ולשינוי הדרמטי בעמדתו הפוליטית של עיתונם, והחלו לנטוש. ואלה ש"מעריב" "החדש" חיזר אחריהם העדיפו את המקור על פני החיקוי.

דור המייסדים הוציא לאור עיתון שהיה לו ביקוש עצום. קוראיו חשו שהוא מדבר מגרונם; משתתף השתתפות אמת בכאבם - והיה הרבה כאב באותם ימים - ובשמחתם. גם דברי הביקורת, שאותה ביטאו הכותבים המרכזיים בשפה נוקבת (אך לא אלימה!); בחדות אך לא באכזריות, כאילו בקעו מגרונם.

עזריאל קרליבך, שמואל שניצר, שלום רוזנפלד, משה ז"ק, אפרים קישון וקריאל גרדוש ("דוש") - ושאר עיתונאים מוכשרים - לא היו מלאכים. וגם הם, כעיתונאי היום, רצו כוח, השפעה והכרה. אך לכל אלה קדמה הבנה לגודל אחריותם. כשקראת את דבריהם הקשים, היתה לך תחושה כי מלב מורתח ודואג ומאהבה כנה לעתיד השביר של נס שיבת ציון הם מותחים את הביקורת הקשה.

"מעריב" היה, במידה רבה, הביטאון של העם. יחד עמו סבל את כאבי הקליטה המרים של העולים ואת ימי הצנע הקשים. הוא לא היסס להצביע על הצביעות, הרמאות, הפרוטקציוניזם והנהנתנות של הממסד הסוציאליסטי. בסרקזם מושחז שם אפרים קישון לחוכא ואיטלולא את הסיסמאות החסודות, חסרות הכיסוי, של הכת השלטת שהפלתה את העולים ורמסה את המחנות הפוליטיים היריבים.

כן, כל עוד ביטא "מעריב" את ביקורתו בשפה נוקבת, אך תרבותית; בהעדפת האינטרסים הצודקים של היהודים על פני העדפה, פעמים חולנית, של שונאים ואויבים, הוא היה (כסיסמתו) "העיתון הנפוץ ביותר". ובהתאם - גם רווחיו והשפעתו.

מאז היה לחקיין, איבד את אופיו - ואת מרבית קוראיו. ולא עזרו מאות המיליונים שהשקיעו בו רוברט מקסוול, עופר נמרודי, נוחי דנקנר ואחרים. הללו, ולו משיקולים מסחריים, היו צריכים להשיבו לכור מחצבתו - שם, במרכז, גם נמצאים רוב הקוראים. אך גם הם נסחפו אחר הטעויות האסטרטגיות של ראשוני החקיינים ושכרו עורכים שהמשיכו לדרדר את "מעריב", ואת השקעותיהם, לתהום.

אין צורך לשוב לסגנון הארכאי של המייסדים; כן יש צורך באימוץ הקו הערכי, האתי והלאומי שהנחה אותם. רבים, אני מתרשם מפגישות עם קהל, משוועים לעיתונות שכזאת. ואכן, בתקופה האחרונה, בזכות עורכים שהחלו להבין - וכותבים בעלי כישרון ועמוד שדרה כמו בן דרור ימיני וקלמן ליבסקינד (ולא מעט אחרים) - "מעריב" החל בניסיונות לשוב לעצמו. מאוחר מדי? גם אם תיחתם לטובה עסקת הרכישה, הדבר תלוי בעורכים ובכותבים שישיטו את הספינה המקרטעת במים הסוערים, שבהם יהיה עליה לשוט עוד זמן רב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו