בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בני מוריס האמיתי

224תגובות

באחד הערבים הקשבתי לרדיו; מפקד צבאי בדימוס סיפר איך דוד בן-גוריון שאל אותו פעם מי הרג את גוליית. כמובן דוד, ענה. בן-גוריון השיב: תקרא בתורה ותיווכח לדעת שאלחנן הוא זה שהרג את גוליית. ההיסטוריה, הוסיף, מייחסת מעשי גבורה לבעלי הכוח. ההיסטוריון בני מוריס, בן עם המנצחים, נהג אחרת. הוא העלה את סיפור המובסים. ספרו, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", החזיר קצת סומק ללחייה של האמת המיוסרת, כשהראה כי הפליטים הפלסטינים גורשו, ובין היתר בוצעו נגדם פשעי מלחמה.

זה לא היה קל. "התייחסו אלי כעוכר ישראל", הוא מספר לקובי בן שמחון (מוסף "הארץ", 7.9), ומוסיף: "בעיתון פיטרו אותי ולא יכולתי למצוא עבודה באקדמיה... הרגשתי רע מאוד. אף אחד לא רצה אותי". אפשר להניח שהמשורר העיראקי מודפר אל-נוואב התכוון לאנשים מסוגו של מוריס, כשאמר: "יודע אני שאתה בוכה לבד... הוספת אור לדרך".

לכן אפשר להבין ללבו של מוריס, המוכשר אך המנודה, על שהחליט לחזור בתשובה. אך חזרתו היתה כמו סערה. ב-2004, בראיון לארי שביט ב"הארץ", אמר על הפלסטינים: "יש שם חיות פרא שצריך לכלוא". "הסערה" הזאת לוותה בטיעונים שעומדים בניגוד משווע למתודה המדעית שהדריכה את מוריס בכתביו החשובים. טיעונים שטובים לימין הסהרורי, לא להיסטוריון.

גרוע מזה. מי שאומר, "יש מקרים שבהם הטוב הכולל, הסופי, מצדיק מעשים קשים ואכזריים הנעשים במהלך ההיסטוריה", מפחיד אותי. או משפט כמו "אמרו שתיאורים מהסוג שכתבתי עשויים לתת תחמושת לאויבים שלנו. היום אני מבין שיש בזה משהו" - טוב שמוריס לא חשב כך אתמול, אז לא היה לנו "בני מוריס" בכלל.

הכי מגוחך הוא השימוש שלו בשני "האהודים", ברק ואולמרט, כדי לבסס את טיעוניו. שניהם היו בלי קואליציה - הראשון התנהג כמו מהמר בקזינו, כשציווה על ערפאת: "Take it or leave it"; ואילו השני היה במרחק פסיעה מהדחה, וסגניתו הנאמנה, ציפי לבני, הפצירה בפלסטינים שלא להגיע לסיכום אתו, כי הוא חי על זמן שאול.

בתגובה לוויכוח הסוער חשבתי על תרגיל אינטלקטואלי. אפשר לשרטט שני מסלולים לסכסוך. מסלול העובדות האילם ומסלול ההצהרות. והנה מה שיצא במסלול העובדות: עם שב-1917 היה רוב מכריע בארץ הזאת (90%) הצטמק ב-1948 לשני שלישים, יועדה לו מדינה על 45% משטח מולדתו ולשליש היהודי יועדו 55%. ב-1948-1949 נהפכו ה-55% ל-78% לטובת המדינה היהודית, עם 750,000 פליטים פלסטינים. ומקץ 19 שנים הופקעו ממנו כל ה-100%.

מאידך גיסא, אם חייזר היה נוחת כאן הוא היה חושב שהצהרות הערבים המתלהמות באות בכלל מהצד היהודי, כי זה תאם את העובדות בשטח, ואילו קריאות המצוקה והקורבניות של יהודים באות מהצד הפלסטיני - כי זה תאם את מה שקרה בשטח. הערבים מדברים והיהודים עושים.

עם ההצהרות החדשות של מוריס, נוסף לנו עוד דני איילון. זה, כידוע, לא מציאה גדולה, כי "מהחרובים האלה יש לנו בוידעם מלא", כמו שאומרים בערבית. אך בפרספקטיבה היסטורית הדברים שונים. בזמנו גליליאו "התחרט" על מחקריו, אך עד היום שמו מקושר למשפט "ואף על פי כן נוע תנוע". לכן, אף על פי ש"התחרט", ההיסטוריה תזכור את מוריס האסלי, עם מחקריו האמיצים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו