בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בן גוריון ו"מדינת כל אזרחיה"

13תגובות

ימים אחדים אחרי החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הכריז דוד בן גוריון במרכז מפא"י: "עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזאת לא תהיה מדינה יהודית, זאת תהיה מדינה של (כל) אזרחיה... בתוכה יהיו כל האזרחים שווים... אני מניח שהיא גם לא תיקרא בשם מדינה יהודית".

כן, זה אותו בן גוריון שכעבור פחות מחצי שנה, בה' באייר תש"ח, יעמוד ויודיע במועצת העם, "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל"; אותו בן גוריון שהיה המצביא והאסטרטג העליון של מלחמת העצמאות ושלל כל ויתור על ההישגים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים של המלחמה, אף שלא חתר להרחיבם; שהנהיג ממשל צבאי במגזר הערבי והתנגד לביטולו בכל שנותיו כראש הממשלה ושר הביטחון.

מה למדים מכך? שאין להביא ראיה מדיבורים, אלא ממעשים. דימיטרי שומסקי במאמרו "חלוקה בטרם גאולה" ("הארץ", 11.9) מתפלמס עם פרופ' בני מוריס ("קץ הסכסוך לפחות מבחינתי" מאת קובי בן שמחון, "הארץ", 7.9) ונסמך על ציטוטים מדברי בן גוריון המעלים ספק בתמיכתו בחלוקת הארץ. אבל מעשי בן גוריון מוכיחים, שפעל במרץ ובעקביות, החל ב-1937, בעקבות מסקנות ועדת פיל, לקבלת עקרון החלוקה, ולא חזר בו.

עיקרון זה זכה לתמיכה גורפת ביישוב העברי, כפי שהעידה תגובתו הנלהבת על החלטת האו"ם, אולם דחיית עקרון החלוקה על ידי ההנהגה הפלסטינית ומדינות ערב, והפתיחה המיידית במלחמה לסיכול החלטת כ"ט בנובמבר, טרפו את הקלפים.

המלחמה איפשרה לבן גוריון לממש את מה שראה ככורח קיומי להישרדות המדינה היהודית: הזזת הגבולות הבלתי אפשריים של מפת החלוקה ושינוי היחס המספרי בין היהודים לערבים, שעל פי החלטת האו"ם היה קרוב לחצי-חצי.

אבל בן גוריון לא נסחף ולא ניצל את היתרון המכריע של צה"ל בשלהי המלחמה כדי להרחיב עוד את שטח המדינה ולהציב את גבולה המזרחי על נהר הירדן. אפילו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל והרובע היהודי לא היו מבחינתו עילה מספקת להימנע מחלוקת ירושלים. כשהותקף בכנסת, משמאל ומימין, על הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ענה בתוקף: "כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ - בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ".

גם בשנים הבאות לא ניצל בן גוריון את חדירות ה"פידאיון" מגבול ירדן ומשברים קשים שפקדו את הממלכה ההאשמית ב-1958 וב-1963 כדי לדחוק את גבול ישראל מזרחה. ערב מלחמת ששת הימים הוא התנגד ליציאה למלחמה, וגם אחריה לא נמנה עם המצטרפים לתנועה לארץ ישראל השלמה.

ייאושו של פרופ' בני מוריס מהאפשרות של שלום בין הישראלים לפלסטינים, מדכא. אסור להתייאש, אפילו כשהפונדמנטליזם הדתי מקדיר את פני המציאות ומציב מחסומים פנאטיים על דרכם של מבקשי שלום מזה ומזה. הייאוש אינו פרוגרמה, וההיסטוריה רצופה תפניות בלתי צפויות. אבל האמת צריכה להיאמר: 1948 ולא 1967 היא החוויה (נכון יותר: הטראומה) המכוננת של הפלסטינים, ועקרון "השיבה" הוא קודש הקודשים של האתוס הלאומי הפלסטיני; ולא כ"זכות" ערטילאית בלבד, אלא כיעד למימוש שאין לוותר עליו.

מעבר לכל ויכוח פוליטי או אידיאולוגי פנים-ישראלי, צודק כנראה מוריס באומרו, שתחושת הצדק המוחלט של הפלסטינים (מול ראיית הציונות כרשע המוחלט) ושלילת כל זכות וזיקה של היהודים לארץ, שלא לדבר על הגדרה עצמית של לאום יהודי ומדינת לאום יהודית - מציבות מכשול קשה מאוד לשלום בעת הזאת.

בן גוריון לא באמת תמך ב"מדינת כל אזרחיה". דבריו במרכז מפא"י בדצמבר 1947 נאמרו בתגובה על הצעה של זרח ורהפטיג, איש "המזרחי", שזכתה לתגובות אוהדות, כי חוקת המדינה היהודית תקבע, כי רק יהודי יוכל לכהן כנשיא המדינה.

אל"מ (במיל') ד"ר גלוסקא הוא מחבר הספר "אשכול, תן פקודה"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו