בנעלי גולדה

יוסי שריד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יוסי שריד

לפני חודש פנתה אלי עיתונאית ושאלה אם אני מזהה קווי דמיון בין גולדה לשלי. "מה פתאום", התקוממתי, "גם מי שיחימוביץ' אינה חלום חייו לא ישווה אותה לסיוט".

שד דחף אותי לקרוא את ספרו של יגאל קיפניס - "1973, הדרך למלחמה" - ביום הכיפורים דווקא. ושוב אחז החרון בגרוני. התהלכתי בביתי כבתוך סוגר, צעקתי וקיללתי. "אל תשכח שגולדה כבר מתה", העירה אשתי, "וחבל שגם אתה תמות עכשיו בגללה".

במהלך כתיבתו, בא קיפניס לברר: מה ידוע לי על המחדל המדיני, שהמחדל המודיעיני מחוויר לעומתו. רק גולדה, דיין וגלילי באו בסוד יוזמת השלום של מצרים, וגולדה הודיעה לקיסינג'ר - "לא נלך על זה", ואף דחקה בו להשחית זמן, ובלבד ש"הדבר הזה ייעלם".

איך נקרא לה, לאשה, שדחתה שלום שהיה בהישג ידה: מחרחרת מלחמה? שיכורת כוח? כך או כך, דמם של 2,650 ההרוגים בראשה. וגם לא כל מי שנשאר בחיים חזר משם; וישראל לא חזרה לעצמה.

"מבחינתי", אמרתי לקיפניס, "תמלילי השיחות והמזכרים הסודיים שבידך מאשרים את אשר ידעתי": בתחילת 1973 ביקר אצלי ארנו דה-בורשגייב, אז העורך המדיני של "ניוזוויק", וביקש למסור לגולדה את מה ששמע מפי סאדאת: הנשיא חוזר ומגלה עניין בהסכם שלום, למרות שלא קיבל עד כה תגובה רצינית מארצות הברית ומישראל. דה-בורשגייב סבר משום מה שאני האיש להעביר את המסר.

מיד נסעתי לירושלים ונפגשתי עם גולדה, ששפכה עלי צוננים: "ואתה יודע מה סאדאת רוצה בתמורה?" "בוודאי ירצה להחזיר את סיני לריבונות מצרית", השבתי. "ואתה, יוסי, חושב שאני אסכים לתת לו? אם זה מה שאתה חושב, אז אתה בכלל לא מכיר אותי", סיכמה. יצאתי חפוי ראש, ונשבעתי לקחת חלק פעיל בהדחתה בהזדמנות הראשונה. לימים, בזמן ביקור סאדאת בארץ, אמרה בתרעומת-גאווה: "אלי הוא לא היה בא", וחברי לשכת מפלגת העבודה השתאו למשמע הדברים.

משסיימתי לקרוא את הספר החדש המתועד היטב, חשבתי על שלי יחימוביץ'. אמנם היא לא ראש ממשלה, גם לא ראש אופוזיציה, אבל היא כרגע המועמדת העיקרית מול נתניהו. ובשתיקתה שדומה להודאה, היא משתפת אתו פעולה. פעם, כולם דיברו על שלום ואף אחד לא דיבר על צדק, ועכשיו הס מלהזכיר שלום כפגע רע. כאילו יכולים גשמי ברכה לרדת משמים מעונני טילים ומטוסים.

אבו מאזן כסאדאת, הוא היום החוזר המבוזה על פתחי וושינגטון וירושלים, ותוכנית השלום הערבית הנעזבת היא התוכנית המצרית דהאידנא. וכל המתכחש לו ולה, הוא עוד חוליה בשרשרת הסירוב הישראלית. שלי היא לא גולדה לפי שעה, אבל היא עלולה להיות בקרוב, לאחר המלחמה, שאותה לא ניסתה למנוע במלה.

ליושבת ראש מפלגת העבודה יש תלמידים וחסידים, ובכללם חברי תנועת "דרור ישראל", שלבשה בשנים האחרונות צורה של דת מאמינים עם גורו. כעת היא מתעקשת לקיים עצרת זיכרון משלה ליצחק רבין. שניים אוחזים בתכריך, לשמחת לבם של ההולכים אחר הארון השחור והעומדים על המרפסת.

גם "דרור ישראל" מאסה בסיסמה - "כן לשלום, לא לאלימות" - שליוותה את רבין בשעותיו האחרונות, בכיכר. גם היא מצטרפת למכחישי השלום, ומעדיפה להניף דגל אחד, אחר, כאילו נרצח רבין בגלל סדר היום הסוציאליסטי שלו.

תנועת העבודה הישראלית לא היתה מעולם תנועת חד-נס, ולא תהיה. מציאות חיינו ומותנו מחייבת אותה תמיד בדיגלול יותר מורכב ומאוזן, ופחות פשטני ופופוליסטי. לכן, כל מי שעדיין זוכר את אשר עשתה לנו גולדה, ואת אשר ניסה רבין לעשות ולא זכה, ולא זכינו, ימנע רגלו מעצרת זרה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ