בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיץ של אושר

114תגובות

"סנטימנטליות יתר", אמר לי פעם אהד זמורה, עורך "דבר השבוע" ומו"ל אהוב, "אינה מיטיבה עם כתיבה עיתונאית, והיא אויבת גדולה של הכתיבה בגוף ראשון". הייתי צעירה ונרגשת מן האפשרות שאתקבל לעבודה (התקבלתי). בשנים שעברו מאז מצאתי שזמורה דייק בהגדרותיו. אני מקווה שעצותיו, שהיטיבו עמי, יהיו לי לעזר גם בסיפור הזה.

ראשיתו בלילה במאי, באולם הנוסעים הנכנסים בנמל התעופה בן גוריון, כשהתינוקת הרימה את ראשה מן המנשא ובחנה אותי וקראה קריאה תינוקית כשאמא שלה (בתי) ואני התחבקנו. כשנכדתי חייכה אלי ידעתי שאין כאושר הזה ולרגע רחקו מחשבותי והפליגו. הן לא חזרו הביתה, הן באו לביקור קיץ, אך זה לא מעט. ויהיה זה קיץ של אושר.

הוא היה. בגינה תל אביבית שיופיה זה עתה נודע לי, בצהלות התינוקת למראה ציפור מהדסת בדשא וכלב רודף אחר מעופה. בניד ראשה של הקטנה לקצב צלילי "הכבש השישה-עשר", בחוף "מציצים", בחומוס בירמיהו, בקפה בפינת נורדאו, בשיטוטים בשדרות ובגנים. "אני כל כך אוהבת את תל אביב, למרות הצעקות והעצבים והתוקפנות הישראלית", אמרה הבת שלי, "ואוהבת את החברים שלי ואוהבת שלילדה שלי יש משפחה שאני אוהבת".

בין צחוקים שמחות ובכי, אוכל וחיתולים ופעם ראשונה "כפיים", הלך הקיץ והתמעט. ערב אחד באו חברות. אכלנו פסטה והתינוקת שיעשעה את כולנו. דיברנו על מה שחברות מדברות: ילדים, נכדים, מחלות, ספרים, איפה-היינו-ומה-עשינו. וכשהגענו למה יהיה עם השטחים והאם ישראל תתקוף באיראן - ניצת ויכוח, אך גווע. ואז חברה שאלה את בתי: "אז מתי את חוזרת"? בתי אמרה, "כבר חודש שאמא שלי מתאפקת לא לשאול את השאלה", והשיבה חיוך למבטים שבחנו אותה. "אם הכל יהיה בסדר", הבטיחה, "בקיץ הבא".

"אני במקומך לא הייתי ממהרת", אמרה חברה אחרת, "לא טוב כאן עכשיו". מישהי צחקה. "יש לך מה שהורים רוצים שיהיה לילדים שלהם ולא מעזים לומר: יש לך דרכון לא ישראלי, ויש לך בת ויש לך עבודה. אז מה רע, ולמה למהר? את לא יודעת כמה קשה כאן?" התעקשה החברה.

למחרת הלכתי עם התינוקת לגן העצמאות. בתי השתזפה בחוף והתינוקת ישנה בזרועותי. חשבתי על השיחה ההיא, והרחקתי לאחרוני הדברים שאמר אבי: "רודפת אותי מחשבה, שכל מה שעשינו כאן - העמק שעבדנו ויישבנו, והבית שבנינו, והמלחמות שלחמנו - כל זה היה תפאורה למחזה שרק עלה, ומיד יירד מהבמה". שאלתי למה הוא אומר את זה, ואבא אמר: "אני רואה מה יהיה כאן".

וכשתינוקת מחייכת בשנתה בזרועותי, חשבתי על הבחירות שלו, ועל אלה שלי, על המעשים והמאבקים שלא היה בהם די כדי שילדינו ונכדינו יחיו כאן ברווחה ובשלום. וחשבתי על התמעטות התקווה. התקווה שאיני יכולה להבטיח לבתי.

לפני שנסעו שאלתי אם תחזור בשנה הבאה. "אני מתכוונת" אמרה, "אבל אני לא יודעת, אמא", והדמעות זלגו. חשבתי שחברים ינחמו אותי. טעיתי. היו דיבורים על מזלן הטוב - הן לא יהיו כאן כשייפלו הטילים. היו דיבורים על תוצאות המהלכים הפוליטיים שננקטו כאן בשנים האחרונות ועל אלה שלא ננקטו, שילדינו ישלמו את מחירם. על מחיר המגלומניה הישראלית, החמצת הסיכוי לשלום, ההסתלקות ממדינת רווחה, ועל זה שלא טוב כאן עכשיו ומי יודע מתי יהיה. או, כפי שאמר אחד מחברי, "מילא אנחנו, אבל תקענו את הילדים במצב מחורבן, אז למה שלא ינסו במקום אחר?" וציטט את שלמה ניצן שאמר עלינו, הוריהם, שמזל שכבר חיינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו