בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כרוניקה של עבדות מודרנית

24תגובות

יום אחד אתה מסיים לעבוד על פרזנטציה חשובה למחר, מוודא שהקבצים אצלך על המחשב, ויוצא מהמשרד לכיוון הבית.

אבל אז, בדרך לאוטו, אתה שם לב שמשהו לא בסדר. באותו רגע הראש עדיין טרוד מדי בשביל להתעכב על זה (שמרתי את הקבצים הנכונים?), אבל איך שאתה מניע, נופל האסימון: הציפורים מצייצות. לא, זה לא שהן עדיין מצייצות, אלא הן כבר מצייצות. זריחה.

איך הגעתי למצב שבוא אני (שוב) חוזר הביתה לקראת הזריחה? איך קרה שהאופציה להגיע כשמישהו עדיין ער (ילדים/בת זוג/חברים) נשמעת כמו מדע בדיוני? מתי נהיה ברור שחיים זה משהו שמתרחש רק בסופ"ש? כל זאת ועוד אתה שואל את עצמך בדרך הביתה, בחמש לפנות בוקר.

סביר להניח שהכל התחיל אי שם בעבר, כשהחלטת לגדל לעצמך קריירה. כל גנן יודע שקריירה גדלה על מצע של הרבה שעות עבודה. בתור התחלה נניח 10. אם כבר 10, לא נתקטנן על 11. לפני פרויקט חשוב כולם מגייסים מאמצים ומגיעים ל-12 ו-13, וכשעולה אפשרות לקידום גם 14 לא נשמע בלתי הגיוני.

עכשיו, אם עבדת 14 שעות ביום, כשאתה מגיע הביתה אתה מקסימום לוגם דבר מה, והולך לישון. אתה לא מתחיל לבנות לעצמך חיים בחצות. לא באמת. וכך, חיי החברה שלך הולכים ומתכווצים, ועמם תחומי העניין, התחביבים, ההשקעה בעצמך, ואחר כך בבן/בת הזוג שלך, ולבסוף גם בילדים.

מן הסתם, אתה מרגיש שמשהו בלב מתייבש. איזשהו גוזל קטן יושב שם ומצפצף "אני רעב, אני רעב". אתה לא באמת יודע מה לעשות אתו, אז אתה רוכש לו טלפון מאוד משוכלל, אחר כך אוטו חדש, ולבסוף דירה. הכל מהלוואות.

די במקביל, נדמה לך גם שלגוזל שלך נמאס מריבת התותים הפשוטה שאתה אוכל מגיל אפס, אז אתה מחליף אותה בקונפיטורת תאנים ובצל שעולה פי שניים וחצי. את הבירה הרומנית הקבועה שלך אתה מחליף בבירת בוטיק ממנזר אוסטרי, והקפה עם הל פתאום כבר לא ניתן לשתייה, ואתה חייב, פשוט חייב לרכוש פולים שנקטפו הבוקר בברזיל. רשימת הקניות החדשה מקפיצה את עלות המחייה שלך לסכום בעל 5 ספרות (לפני הנקודה). אם אתה כבר נשוי ובעל ילדים בשלב הזה, הוא גם מתחיל בספרה 2. כדי להביא הביתה, מדי חודש בחודשו, סכום בגודל כזה, כבר לא מספיק לעבוד 14 שעות ביום. גם בסוף השבוע אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך לנוח. אתה עובד, הלכה למעשה, ברציפות. 

על פי סדרי עולם הבוס שלך עכשיו בטח נורא מתלהב, אז הוא נותן לך תפקיד בכיר יותר. אתה מתקדם. כעת גם נדמה לך שהעבודה נותנת לך המון סיפוק, וטוב שכך, שהרי חיים פרטיים כבר ממילא שכחת איך עושים, חברים יש רק בפייסבוק, ותחביבים... נו, פייסבוק זה סוג של תחביב, לא?

הסכרים האחרונים נפרצים, הגעת לשלב האחרון באבולוציה האנושית – האדם העובד. כל הזמן. בלי הפסקה. זה כבר לא עניין של החלטה. אתה חייב למלא את הבור בבנק ללא הרף, והוא מצדו נפער שוב ושוב כמו בולען.

יכול להיות שיש לך כרגע תפקיד בכיר עם ראשי תיבות נחשקים. יכול להיות שיש לך משכורת שאפשר לנפנף בה באירועים משפחתיים. אבל אתה שפוט של כולם – של הבוס שלך, של הלקוחות שלך, של העובדים שלך, של מנהל הבנק, של הפקידה בבנק ושל ייסורי המצפון שלך על איך שאתה מפספס את הילדים שלך (אתה ממהר לפצות אותם בטלפון חדש וטלוויזיה בגודל מגרש כדורגל, וזה מרגיע אותך. לשעה).

עד כאן 513 מלים על כמה שהחיים שלך בזבל. ועכשיו הטוויסט: אתה לא באמת חייב את כל זה! הבית, האוטו, הטלוויזיה, הטלפון המשוכלל, החופשה בקריביים והקונפיטורה בצל. הגוזל שיושב לך בלב לא רוצה את זה בכלל. זרוק את הכל לפח.

מה שבאמת יעשה לך טוב על הנשמה, זה להיות מסוגל לחיות, נגיד, מחצי מהמשכורת שלך. אם תבחר להמיר זאת בזמן, תחשוב מה תוכל לעשות בחצי מהזמן שעבדת עד כה - כמה אנשים תוכל לפגוש, כמה אופקים חדשים שאתה בכלל לא מעלה על דעתך ייפרשו בפניך. פחחחח, חצי מהמשכורת, אתה אומר. אין מצב, גם עכשיו אני בקושי סוגר את החודש. אבל בעצם זה נורא פשוט.

איך מתחילים? הנה שיטה אחת שעבדה בשבילי: לכל דבר שכרוך בהוצאה כספית, תחבר את הפרצוף של הבוס שלך (או של הלקוח או של הפקידה בבנק. מה שעושה לך את זה יותר). תדמיין אותו על בקבוק היין המשובח שקורץ אליך מהמדף, על המודעה של המכונית הנוצצת בעיתון, או על הברושור של החופשה. כי זה בדיוק מה שזה – כל הוצאה כספית מחברת אותך ישירות לתלות בהכנסה מקבילה, כלומר, כובלת אותך יותר לאנשים שנותנים לך כסף. וכשאתה מוותר עליה, אתה אוטומטית רוכש לעצמך בחזרה עוד מנייה בחיים שלך.

למען הגילוי הנאות, אני מודה שאני בעצמי נופל לפעמים מול חריץ קממבר משובח באמת, או כשאחד הילדים זועק לצומי יקר. אבל אני לפחות מנסה.

שמעתי פעם על איש אחד ששם לו למטרה לצמצם את כל רכושו עלי אדמות לכמות שיכולה להיכנס למזוודה אחת לא גדולה. אני לא יודע אם הוא הצליח בסוף, אבל גם אם לא, אני מוכן להמר שהוא אחד האנשים החופשיים בעולם.

עמית גל הוא סמנכ"ל קריאייטיב לשעבר. היום מנחה סדנאות לחשיבה יצירתית, פעיל בסדנה לידע ציבורי וכותב הבלוג A creative fool.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו