בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקסם השווא של הארכיונים

25תגובות

פתיחת הארכיונים של ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום כיפור, לצד ארכיונים אמריקאיים והמחקר ההיסטורי הניזון מהם, יוצרים תחושה שמידע חדש נפרס בפני הציבור הישראלי. תחושה זו מובילה לתובנה שמחדל המלחמה היה מדיני, אף יותר ממחדל צבאי. אך אופן הגיבוש של תובנה זו הוא בעייתי.

אפשר לקבוע במלוא האחריות כי אין במידע הנחשף כל ממצא מהותי חדש. קוראי העיתונים בישראל של שנות ה-70 ידעו כי במצרים שלאחר גמאל עבד אל-נאצר נושבות רוחות חדשות. הם שמעו את הצהרתו הפומבית של הנשיא החדש, אנואר סאדאת, כי מצרים נכונה להיכנס למו"מ על הסכם שלום עם ישראל. הם גם ידעו על היוזמה בשנת 1971 לכונן הסכם ביניים, שיאפשר את פתיחתה מחדש לשיט של תעלת סואץ (שהיתה יכולה למנוע את המלחמה), ועל ההתנגדות הישראלית לתנאי היוזמה, שהביאה לכישלונה. הקוראים גם ידעו על יוזמת המלך חוסיין ב-1972 לכונן פדרציה בין ירדן לגדה, ועל ההתנגדות המיידית מצד ישראל, גם אם סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, סבר שאין סיבה לדחייה גורפת.

גם גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ב-1972, שביטא מהלך של התנתקות מצרית מברית המועצות והתקרבות למערב, לא היה סודי, וכך גם ההתבטאויות המצריות לאחר מכן בדבר הרצון לשלום והאצת המגעים הדיפלומטיים עם ארה"ב לקידום רצון זה. המענה הישראלי הישיר לכך היה "מסמך גלילי" שהציג, חודשים ספורים לפני שפרצה המלחמה, תוכנית פעולה מוסכמת להגדלת ההתנחלויות, לרבות קביעת עובדות חדשות בסיני, שרק יקשו על דיפלומטיית השלום. בה בעת, התבטאויות של אמריקאים ומצרים שהקיפאון המדיני עשוי להוביל למלחמה היו אף הן גלויות.

היו הזדמנויות מדיניות ידועות וברורות, וההנהגה הישראלית הציבה בפומבי תנאים שתרמו להחמצתם, אך הציבור הישראלי נהג כצופה פסיבי מהצד. לא נדרשת פתיחה של ארכיונים ומחקר היסטורי כדי לחשוף את ההזדמנויות ואת החמצתם. עיקר התרומה של חשיפת המסמכים היא בפתיחת "הקופסה השחורה", כלומר תיעוד הדיונים בצמרת הישראלית ובינה לבין ארה"ב. מה שנחשף בהדרגה זה לא עצם "הלא" הישראלי אלא תהליך העיבוד והמסירה שלו. זאת, כשם שרק לפני כשנה חשף האלוף במילואים אורי שגיא בספר את החמצת מהלכי השלום עם סוריה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. מידע רב נחשף מבלי שהיה עלינו לחכות לפתיחת ארכיונים, אבל החשיפה לא הביאה לדיון ציבורי ער שעשוי להשפיע על המדיניות.

וכאן בדיוק טמונה הבעייתיות בהתבשמות מהמידע החדש: כדי להבין שהמחדל היה מדיני ולא רק צבאי לא היה צורך להמתין כ-40 שנה עד חשיפת מסמכים. הדבר אמור היה להיות ברור למעגל רחב של אזרחים מודעים בעת ההתרחשות עצמה. זכות הציבור לדעת היא ערך דמוקרטי חשוב, אבל חובתה של קהילת האזרחים לעצב באופן פעיל את גורלה חשובה ממנה. חובה זו יכולה להתממש גם אם המנהיגים מגבילים את תפוצת המידע. ההתבשמות מהמידע החדש משחררת את הציבור והאליטות של 1973 מהאשמה של אי מימושה של חובה זו, ולכן גם מהאחריות למלחמה. הרי לא ניתן להטיל אחריות על מי שמנהיגיו הסתירו ממנו לכאורה מידע חיוני. אלא ששכל ישר ושיפוט ערכי אינם תלויים בנגישות לפרוטוקולים. לקח זה תקף גם היום, כאשר ישראל צועדת לקראת התנגשות נוספת עם הרשות הפלסטינית וחותרת למלחמה באיראן, אך הציבור נותר שחקן פאסיבי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו