בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבל איפה היו הנשים?

64תגובות

הקורא את מוספי העיתונים שהוקדשו ליום השנה ה-39 למלחמת יום הכיפורים עלול לקבל את הרושם שהמלחמה ההיא התנהלה בערך בין חמישה אנשים: גולדה, ודיין, דדו, זעירא וצבי זמיר. הוא עלול לקבל את הרושם שהמלחמה ההיא התנהלה בחוה הסינית, בעמק הבכא ובמעוזים.

39 שנים אחרי, שיח הזיכרון סביב הנוראה במלחמות ישראל התקבע כשיח של גברים (מלבד גולדה), לוחמים ופוליטיקאים. כמעט כל הכותבים על המלחמה ההיא, חוקרים ועיתונאים, הם גברים. כמעט כל הנכתב עוסק בלחימה, במודיעין ובפוליטיקה גברית. נכון הוא שגם השכול זוכה לייצוג. ובין הפוליטיקאים לבין הגיבורים המתים – נעלמים ונאלמים כל האזרחים שחיו את הימים הקשים ההם.

שיח הזיכרון הישראלי שעוסק במלחמות שלנו דוחק תדיר את הנשים והילדים אל תוך הפראזה "נשים וילדים", כאילו היו הערת שוליים. אולי כדי להגן עליהם אולי כדי שלא יפריעו לדברים החשובים באמת להוסיף להתנהל. הגיע הזמן לשאול: היכן היו הילדים והנשים במלחמת יום הכיפורים? היכן היו הגברים שלא לחמו? למשל יהודים שמעל לגיל 55? הערבים אזרחי ישראל? החרדים?

מטבע הדברים, לא רק פוליטיקאים ואנשי צבא משלמים את מחיר המלחמה. מלחמות, גם אם הן נערכות בחזית, שותף להן עורף. במלחמת יום הכיפורים התארגן העורף באופן ספונטני ברגע פרוץ המלחמה. החרדים נערכו לתפילות רצופות ליד הכותל, ערביי ישראל נערכו בתורים ארוכים לתרום דם. מלחמת יום הכיפורים היתה שעתם הקשה והעצובה של הפוליטיקאים ושל אנשי המודיעין. אך היא היתה שעתם היפה של הנשים, של האזרחים הלא לוחמים. דני קיי הגיע לארץ לעשות שמח, וכך גם זובין מהטה. הפילהרמונית נתנה מופעי חינם בשעות הצהריים. הדודות התנדבו יומם וליל להכין שקיות לחיילים. לאחר כמה ימים שוממים נפתחו בתי הקפה בערים. הלימודים בבתי הספר חודשו בעצם ימי חופשת סוכות. מערכת החינוך פעלה להפליא, משום שרוב העושות במלאכה היו נשים שנותרו בעורף.

נשים נעדרות מן השיח ההיסטורי של ישראל מאז ומעולם. מלבד שרה גיבורת ניל"י, חנה סנש והנרייטה סאלד, מעטות הנשים שזוכות לתפוס מקום בשיח הזיכרון הישראלי, במיוחד בספרי הלימוד. באופן מפתיע (ומביש), גיליתי רק באחרונה את אסתר רזיאל-נאור, שהיתה חברת כנסת משך 25 שנה מטעם תנועת החרות. אסתר רזיאל-נאור היתה אחותו של. אך היא היתה גם אשה שפעלה בשורות האצ"ל ואף נאסרה בהיותה בהריון. רבע מאה היא היתה פעילה בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת.

נשים, ילדים ואזרחים באשר הם דחוקים אל שולי השיח הישראלי בכלל, וזה הנוגע למלחמות בפרט. גם שיח השלום ממעט מאוד לעסוק בהם, והוא בעיקרו שיח פורמלי ושלטוני. המלחמה והשלום נתפשים אצלנו כאירועים של מנהיגים. מן השלום במצרים אנו זוכרים את סאדאת יורד מן המטוס. אנחנו גם זוכרים את לחיצת היד המרגשת: קרטר, סאדאת ובגין. השנים היפות שבהן אזרחים ישראלים ביקרו במצרים ופגשו אזרחים מצריים – כל אלה כמעט נעדרים מן השיח שלנו. הקורא את ספרי הלימוד של ילדינו בהיסטוריה עלול לחשוב שמלחמה ושלום זה משהו שבין חמישה אנשים, עשרות לוחמים גיבורים והורים שכולים. לא פלא שהשלום שמוכר לרובנו הוא שלום קר. הוא נשאר ברמת מנהיגים משום שהשיח ההיסטורי שלנו מרבה לעסוק במנהיגים ולא בבני אדם.

בשנה הבאה ימלאו 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. מה הטעם לשוב ולדון במחדלי המודיעין שקדמו ל-6 באוקטובר. השאלה מי אשם שוב אינה מעניינת, משום שכל האשמים הלכו לעולמם או חצו זה כבר את גיל 80. גם ניתוח הקרבות וניתוח המודיעין אינם מעניינים עוד, משום שהטכנולוגיה השתנתנה שינוי קיצוני וכך גם שיטות ההתנהלות של המודיעין. לעומת זאת, התנהלות העורף האזרחי מסמנת את המלחמות הבאות. הנשים וגם הילדים שחיו בשנת 1973 עודם חיים עמנו, ולסיפורי המלחמה שלהם יש חשיבות היסטורית ומחקרית. יש לקוות לכן כי שיח הזיכרון של מלחמות יום הכיפורים יתפנה במהלך השנה הבאה לחקור סוף סוף גם את הצד האזרחי של המלחמה הזאת.

ספרה של דר' גבריאלי נורי על המימד התרבותי של הפתעת מלחמת יום הכיפורים עומד לראות אור בקרוב באנגלית.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו