בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התחזית: אובמה וביבי

46תגובות

בבואם לחזות את תוצאות הבחירות בנובמבר הקרוב בארצות הברית וב-2013 בישראל לוקים אנשים רבים ב"טעויות אופטיות". לטעויות אלו נודעות משמעויות חשובות כעת, ולכן מן הראוי לעמוד עליהן. טעות אופטית אחת, לגבי ארצות הברית, היא שהמרוץ בין ברק אובמה למיט רומני הוא צמוד. טעות שנייה, לגבי ישראל, היא כי למועמד כלשהו מהמרכז-שמאל יש סיכוי להרכיב ממשלה, או לפחות להיות מרכיב משמעותי בתוכה. המשותף לטעויות הוא אי התחשבות בעובדות מכריעות באשר למצב האלקטורלי הבסיסי.

לגבי ארצות הברית, רבים סבורים זה תקופה ארוכה, כי המרוץ בין אובמה לרומני צמוד. דעה זו התחזקה כמובן בעקבות העימות הטלוויזיוני הראשון שנערך ב 3 באוקטובר ונתפש כניצחון של רומני. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיל לעשות וזמן ממושך, עוד הרבה לפני העימות, "שם את כל הביצים" בסל של רומני.

למעשה, זהו הימור שלא ייאמן. מדוע? הרי ניתן לטעון שלא זו בלבד שכמה סקרים, עוד לפני העימות, הצביעו על פער קטן בלבד לטובת אובמה (פער של עד שלוש נקודות), אלא שלאחר העימות כבר התפרסמו שני סקרים שבהם רומני מוביל. כלומר, בכל מקרה הפער נראה קטן והמרוץ צמוד. אך יש לשים לב לשני היבטים: הראשון, לעימותים יש השפעה מוגבלת (יש הטוענים שכמעט אין להם השפעה) ובכל מקרה עוצמת השפעתם פוחתת עם הזמן. השני, והחשוב במיוחד, הוא שיש לזכור כי הנשיא נבחר באמצעות חבר האלקטורים (college electoral) המונה 538 אלקטורים. בבחירות בשנת 2000 זכה בנשיאות ג'ורג' בוש הבן, אף על פי שלא קיבל את רוב קולות הבוחרים, מפני שזכה בתמיכת 271 אלקטורים לעומת 266 שתמכו באל גור.

בארצות הברית שורר קיטוב גדול בקרב ציבור הבוחרים: העם נחלק לתומכי דמוקרטים ולתומכי רפובליקאים, ומי שמכריע את תוצאות הבחירות הם מצביעי האמצע "המתנדנדים". בשיטת בחירה זו, המבוססת על גוף בוחר, מכריעות "המדינות המתנדנדות". הסקרים במדינות אלו, ובעיקר בפלורידה, אוהיו, פנסילווניה וויסקונסין, שלהן ביחד 77 אלקטורים, מעידים זה תקופה ממושכת על פערים שבין 6 ל-12 נקודות לטובת אובמה. אם אכן ינצח אובמה בבחירות במדינות אלה, יוכרע המרוץ לנשיאות לפי 314 אלקטורים (לכל הפחות) לאובמה לעומת 224 לרומני, או במלים אחרות תוצאה של 40% 60% בגוף הבוחר. אובמה אף עשוי לסחוף את כל המדינות המתנדנדות ולחזור על הישגיו מ-2008. במקרה כזה יקבל 359 אלקטורים, לעומת 179 לרומני, ופירושו ניצחון ביחס של של 33% 67%. הניצחון בגוף הבוחר צפוי אפוא להיות מוחץ. לא מרוץ צמוד כלל.

לכן אין תמה שבהימורים באינטרנט, הסיכוי של אובמה לזכות, בשעת כתיבת שורות אלו, הוא כ 65%. נכון שלפני העימות סיכוייו לנצח היו כמעט 80%, אבל סיכוייו עדיין גבוהים. העימותים הבאים קרוב לוודאי יחשפו נשיא לוחמני יותר ואפקט העימות הראשון יתפוגג. כמו כן, יש לציין כי כמה סקרים נוספים בחודש החולף הצביעו על פער של 4 עד 7 נקודות לטובת אובמה בקרב כלל ציבור הבוחרים בארצות הברית. בפרספקטיבה זו, ההתנהגות של ממשלת ישראל ביחס לאובמה, וההימור שנטלה כי רומני ינצח, מדאיגים. זאת עוד הרבה לפני שהיה נראה כי לרומני יש איזשהו סיכוי ריאלי. כאשר הנושא האיראני, החשוב כל כך, תלוי במידה רבה ברצונו הטוב של אובמה - הדבר מדאיג שבעתיים.

באשר לבחירות בישראל, יש הסבורים כי למועמד מהמרכז-השמאל יש סיכוי לנצח בבחירות או להיות מרכיב משמעותי בממשלה, כיוון שבסקרים ניכרת ירידה מסוימת בכוחם של נתניהו והליכוד. גם זאת טעות אופטית. כדאי להזכיר שתי עובדות: ראשית, לפני כ-20 שנה החלו המפלגות הגדולות בכנסת להצטמצם מאוד במספר המנדטים - לא עוד 40 עד 55 מנדטים, כפי שהיה עד אז, אלא לכל היותר בין 30 ל-40 מנדטים לכל מפלגה גדולה. בבחירות האחרונות המפלגה הגדולה ביותר קיבלה 28 מנדטים בלבד. הפיצול האלקטורלי גדל מאוד, והחשיבות של גושי המפלגות גדלה בהתאם.

שנית, גוש הימין-החרדים-הדתיים התחזק ונעשה יציב. מאז הבחירות לכנסת העשירית ב 1981, שבהן זכה ב-61 מנדטים, לא ירד גוש זה מכ-60 מנדטים בתשע מערכות בחירות. אפילו ב-1992, עת עלתה לשלטון ממשלת יצחק רבין, היו לו 59 מנדטים. בכנסת הנוכחית יש לו 65 מנדטים, וכך גם ברוב הסקרים לקראת בחירות 2013. בהינתן העובדה שהמפלגות הערביות זוכות ב 10 מנדטים ואינן שותפות בקואליציות, נותרים לכל השאר כ-45 מנדטים.

בעתיד עוד תחריף סיטואציה זו, משום שתהליכים דמוגרפיים פועלים לעליית משקל הדתיים והחרדים באוכלוסייה על חשבון החילונים. במצב זה, כל מה שאפשרי הוא שינוי פנימי בתוך הגושים, כלומר מפלגה אחת מתחזקת על חשבון רעותה בגוש. ואכן, השינויים המתחוללים בפועל כבר תקופה ארוכה הם בעיקר בתוך הגושים עצמם. בפרט, מפלגה מגוש המרכז-השמאל, כמו קדימה בעבר והעבודה בעתיד, מתקשה להרכיב ממשלה משום שאין לגוש זה רוב, מסובך "למשוך" מפלגה מתוך גוש הימין, והגוש עצמו מפוצל למרכז ולשמאל. כך, בבחירות בשנה הבאה צפויים העבודה, יש עתיד, שאריות קדימה, ובמידה מסוימת גם מרצ להתמודד על אותו מאגר קולות. זהו משחק סכום אפס. כדאי לשים לב שאלו תנאים השוררים כבר כמחצית משנות קיומה של המדינה.

מנהיגי גוש הימין בראשות נתניהו מבינים מערך כוחות זה, ולכן מעדיפים להקים ממשלות הנשענות בלעדית על הגוש. לכל היותר הם מוכנים להציע תפקיד זוטר לשותף מהגוש האחר. המוצא הפוטנציאלי היחיד עבור גוש המרכז-שמאל הוא איחוד בין המפלגות השונות בתוכו למערך אחד גדול, בתקווה למצוא שותף אחד מתוך הגוש השני. אך סיכוייו של מהלך כזה קלושים, מה שמותיר את המבנה שתואר לעיל על כנו. הטעות האופטית כאן טמונה בהסתכלות על מפלגות בודדות במקום על גושים, ובמחשבה שייתכן שינוי מהותי. למעשה, המבנה הפרלמנטרי הזה צפוי להתמיד. גם אם תשונה שיטת הבחירות, סביר שיישאר על כנו המבנה הבסיסי של ימין מול מרכז-שמאל. זה חשוב משום שהקיפאון במבנה הדו-גושי עם יתרון לימין מוליך לקיפאון מדיני.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה וראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו