בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מומחים גדולים לערבים

188תגובות

"אחד מחדרי המגורים הפך למחסן בגדים... ושקי היוטה הגדולים מולאו בבגדים: בגדי פלאח ובגדי עירוני, בגדים אה-לה-פרנג'י ובגדי כפריים; קומבאז (זו 'שמלת הפסים' של הגבר) ושירואל ('מכנסיים שערבים מחרבנים לתוכם'), עאקל, חת'ה (כאפייה), עבאיה, תרבוש, ז'קטים, מכנסיים מפוספסים, אבנטים, חולצות בגוונים עזים, וכל שאר מלבושים שנמצאו לקנייה בשוקי הפשפשים של חיפה ויפו ושכם וג'נין. גם לשם הגיעו. לשבת בקפה ולדבר ערבית כערבים, שלא יכירו בך. ערבית מדוברת וערבית ספרותית, ככל שמאגר הידע שלך יגדל - כך ייטב בבוא היום".

הקטע הנ"ל לקוח מספרו של צביקה דרור "המסתערבים של הפלמ"ח" (הוצאת משרד הביטחון והקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 63). הוא עוסק באימונים הראשונים של מסתערבי הפלמ"ח בתחילת שנות ה-40 של המאה שעברה. מאז חלפו 70 שנה, אבל נראה שמשהו בתפישה היהודית לגבי החברה הערבית בכלל והמוסלמים בפרט, נותר בעינו. כמו אז, גם היום, הערבית נלמדת על ידי מורים יהודים ונתפשת בעיקר כנכס ביטחוני במקום כנכס חברתי, תרבותי ואינטלקטואלי. כמו אז, גם היום, ישנם יהודים שהם "מומחים" לערבים, לכל הערבים, משל היו כולם זהים - בין שמדובר בעורכת דין לבנונית, חקלאי תוניסאי, איש עסקים קטארי או אזרח שוודי שמוצאו מעיראק.

וכמו אז, גם היום, המבט על החברה הערבית משקיף מרחוק או לעתים קרובות בחשדנות ובחשאיות, תוך כדי שמירה על הנחת היסוד ששדה הידע יישאר "אמין" רק אם ישמור על טהרת ההשתתפות היהודית. כך, למרות ההבדל בתחומים ובשדות הידע, חולקים ביניהם תלמידי תיכון השוקדים על 5 י"ל ערבית ומוריהם, מרצי האקדמיה המנתחים את אמנת החמאס, העיתונאים, הפרשנים והיועצים השונים "לענייני ערבים", וגם המסתערבים לובשי המדים וחובשי הכאפיות - משהו מן המשותף. הם יהודים, ונוסף על כך, במידה כזאת או אחרת, הם גם מסתערבים.

בגלל התפישה המקובעת הזאת, מאמר זה אינו עוסק בסדרה "אללה איסלאם" וביוצריה - למרות הסקרנות לגבי מספר הערבים שהשתתפו בהפקת הסדרה, או לגבי השוואה אפשרית בין בחירת הבגדים הערביים של מסתערבי הפלמ"ח ב-1943 לבחירת הכאפיות של מסתערבי ערוץ 10, שבעה עשורים מאוחר יותר. מאמר זה אינו עוסק בסדרה, כי המאמר הזה אינו עליהם, אלא עלינו. יוצרי הסדרה אינם פועלים בחלל ריק. הסדרה הזאת יצאה מתוכנו, מהחברה שלנו, מבתי הספר שלנו, ממקורות הידע שלנו; והיא גם מיועדת לנו, לצופים הישראלים, לבני ובנות הנוער, הגדלים בישראל שבמזרח התיכון ורוצים לדעת מה צופן להם המחר.

וכאן טמונה להערכתי התובנה האמיתית בהקשר של הסדרה. שכן הצלחה של תוכנית טלוויזיה כזאת או אחרת אינה מעידה רק על איכותה. היא מעידה גם על כך שיש לה צופים רבים, שמזדהים עם מסריה, שמעריצים את האמצעים שדרכם הוסקו המסקנות ומסכימים עם דרך הצגת הדברים. צופים שאינם חשים בקולות שאינם נשמעים בסדרה, בגסות העריכה שלה, או בהיעדר הקונטקסט. צופים הנהנים כל כך לטעום עוד מהנוסחה המנצחת, הנעימה לעין והערבה לאוזן, רק תנו לשבת על הספה ולהתענג על הנחות היסוד: ישראל היא חלק מהמערב הנאור; במזרח יש עולם ערבי שצריך לפענח אותו בתחבולות; העולם הזה שונה מהותית מעולמנו; ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות בעולם הערבי קורות ללא קונטקסט היסטורי; ולנו הישראלים אין כל קשר להתפתחויות החברתיות והפוליטיות הללו. תנו להתענג כי יש כאן "מלחמת תרבויות", שגורל אחד מאחד בין שחקניה. "האיום" הפלסטיני על ישראל הוא "האיום" האלג'יראי על צרפת. הערבים, הרי, הם אותם הערבים, גם אם ההקשר שונה, גם אם הם לא דוברי ערבית, וגם אם הם בכלל לא ערבים. הבנה שכולה שחור ולבן. ושחור.

הפחד הזה ממורכבות הדברים נובע מפחד גדול עוד יותר, הנוגע לסוגיות פוליטיות שונות באזורנו ומחייב אותנו להודות שהדברים אינם כה פשוטים: שצה"ל הוא כנראה לא הצבא הכי מוסרי בעולם, שתנועת החמאס היא כנראה לא ארגון טרור, ושאם עיתונאי טורקי היה מתחזה ליהודי, חובש כיפה, ובא לישראל לעשות תוכנית על קיצוניות דתית, כנראה היינו כועסים ונפגעים עד מאוד. הפחד הזה מתבטא בקבלת העולם השחור-לבן שמוצע לנו ומחוסר נכונות לאתגר את עצמנו בסוגיות מעין אלו. מחלחל בנו הפחד מהכנסת הדטרגנט לתערובת השמן והמים שעד כה סידרה לנו את העולם יפה כל כך - לטובים ולרעים.

וכך אנחנו מדלגים באלגנטיות מעל לשלב הדיון ועוברים היישר לשלב ההוכחות. אם ניקח לדוגמה את הדיון הישראלי על החמאס - דיון וניתוח אמיתיים צריכים לכלול את העובדה שמצד אחד תנועת החמאס ביצעה פיגועים רצחניים, אבל מצד שני היא גם תנועה פוליטית ופרגמטית. דיון כזה צריך להביא בחשבון את הקונטקסט ההיסטורי של היווצרות החמאס ואת התרומה של ישראל להיווצרותה, ובה בעת להתייחס להשוואות היסטוריות על תנועות דומות לה, שנהפכו בעקבות תהליכים פוליטיים לפרטנר למשא ומתן, או לחלופין לתנועות קיצוניות עוד יותר. דיון כזה ישלב דעות שונות של יהודים ומוסלמים, ישראלים ולא ישראלים. יהיה זה דיון שתוצאותיו אינן ידועות מראש.

ואותה גזירה תקפה כמובן לדיון בעלייה במספר האזרחים האירופים שדתם מוסלמית: אנחנו צריכים לשאוף לדיון אמיתי. דיון שמביא בחשבון את המצב הסוציו-אקונומי הקשה של המהגרים באירופה, דיון שלא מתעלם מגילויים של הקצנה דתית ופשעים בשם הדת, אבל כולל גם קונטקסט היסטורי (קולוניאליזם, חשוב להדגיש, אינו מלה גסה, אלא מציאות היסטורית); דיון שמביא גם קולות של מומחים ופרופסורים שאינם בלונדינים; דיון שאינו נתון למניפולציות חזקות כל כך של צבע וקול; דיון שמוכן לשקול את האפשרות שהיאחזות בדת עשויה להיות גם תגובה לגזענות ולהעדר אופק אזרחי ופוליטי; דיון שנעשה בגלוי, באור, בזהות אמיתית; דיון שאם לא יתקיימו בו כללי הבסיס הללו יתעורר בנו הצופים, המאזינים, ספק שמא לא התקיים.

אנחנו צריכים לשאוף לדיון שבוחן את נתיבי היציאה ממשבר לא רק במושגים פטליסטיים של "מלחמה" ו"התנגשות", אלא גם מנתח את הדרכים והנתיבים שיאפשרו לקרר מתחים. דיון שהנחת הבסיס שלו היא שאזרחות היא אזרחות היא אזרחות, לא משנה מה דתו או מוצאו או מינו של האזרח. דיון כזה יהיה דבר נדיר בעבורנו: כי יהיה זה דיון על העולם הערבי שאליו מוזמנים משתתפים ומשתתפות ערבים ומוסלמים, ושאליו הכניסה למסתערבים - אסורה.

ד"ר מנדל כתב דוקטורט על הבניית מקצוע הערבית במערכת החינוך בשנים 1935 -1985. הוא חוקר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמכון ון ליר בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו