בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ועידת פירוז - לא סוף העולם

27תגובות

טיפין טיפין נחשפים בישראל לוועידה לפירוז גרעיני במזרח התיכון - יוזמה בינלאומית שהתקבלה להפתעתה ולמורת רוחה של ישראל, וזכתה לברכת הממשל האמריקאי. ההתרפקות על דוקטרינת העמימות המסורתית הפריעה לנו לראות כי העולם בחוץ השתנה. ההתנגדות הקמאית לפירוז והנטייה להמשיך כאילו לא אירע דבר עלולות להכביד על פענוח האתגרים החדשים ועל ההחלטה כיצד לפעול מולם.

האתגר הגלובלי: שומרי החומות שכחו שהעמימות אינה עניין ישראלי פנימי. היא נהפכה לסיפור הצלחה בזכות המלחמה הקרה והגושפנקה מטעם הנרי קיסינג'ר. ואין פליאה שבהסתיים המלחמה הקרה היו קיסינג'ר וחבריו הראשונים לנסח משנה סדורה לפירוק חימוש גרעיני. פירוק במונחים של ריאל-פוליטיק, ולא עוד חזון אוטופי. מכאן ינק נאום פראג של ברק אובמה ב-2009. אצלנו התייחסו בביטול ושכחו, אבל ממשל אובמה פעל בנמרצות. ארה"ב אימצה דוקטרינה צבאית שהפחיתה את ההסתמכות על נשק גרעיני, והגבירה הישענותה על הרתעה קונוונציונלית מאסיבית מדויקת. הדוקטרינה החדשה תקשה על הממשל להמשיך להעניק לישראל הנחות בסוגיה הגרעינית. גם ניסיון להסתמך על התקדים ההודי, ולקבל מעמד והכרה של מדינה שמחוץ ל-NPT, לא יועיל.

האתגר האזורי: פירוז גרעיני במזרח התיכון הוא רכיב מרכזי בתפישת הביטחון האמריקאית, ובהחלטת מועצת הביטחון 1887, שיזם והוביל הנשיא האמריקאי. ועידה אזורית היא שעת מבחן לפן ההצהרתי הפחות מדובר של העמימות, ולפיו תומכת ישראל בפירוז גרעיני בהיכון שלום חוזי. הפן ההצהרתי, בליווי שובל של התניות ישראליות, שימש מסדרון ארוך שאיפשר לישראל להתהלך בפורומים בינלאומים מבלי להידרש לפעולה של ממש בתחום הגרעיני.

מתווה אובמה הציב לראשונה דלת, ועל ישראל להחליט אם לפתוח ולהיכנס לוועידה מכינה לפירוז גרעיני - עניין לשנים ארוכות של דיונים והגדרות, ולא אירוע חד פעמי שבסופו מתקבלת החלטה נגד ישראל; דוגמה לכך היא האמנה לפירוז אפריקה מגרעין והאמנה לפירוז אמריקה הלטינית, שהושגו אחרי שנים של מו"מ.

מובן מאליו שאין פירוז ללא שלום והתקבלות ישראל באזור, ומצדה השני של המשוואה: הערובות האמריקאיות למעמדה הגרעיני הייחודי של ישראל ניתנו בהקשר מסוים ובזיקה הדוקה לכינונו של שלום.

האתגר החוקי: ישראל אומרת שאינה מחויבת להחלטה על ועידה בחסות אמנת NPT, שהיא אינה חתומה עליה ולכן אינה מקור סמכות בעבורה. זהו טיעון פורמליסטי שקבילותו פוחתת אם נזכור כי מדובר באמנה האוניברסלית ביותר בעולם. רק שלוש מדינות אינן חתומות עליה. מה גם שההחלטה לפירוז המזרח התיכון התקבלה ב-1995 בוועידה המכרעת של NPT - סעיף הפירוז היה תנאי הכרחי לאישרורה של NPT כאמנה מחייבת ללא הגבלת זמן, ואבן פינה לאיסור נשק גרעיני ביחסים הבינלאומיים. זמנים חדשים ובהחלט שונים מהסביבה של שנות ה-60.

האתגר האיראני: בוועידת המדינות הבלתי מזדהות אמר עלי חמינאי שארצו יזמה את רעיון הפירוז ב-1974 והיא מחויבת לו, והוסיף: "המוטו שלנו - אנרגיה גרעינית לכולם, נשק גרעיני לאף אחד" - איתות להשתתפותה בוועידה. בלי איראן אין משמעות לוועידת הפירוז, ועם איראן לא ניתן לטעון לאפלייתה לרעה של ישראל. והשאלה הזהה לתאומים הסיאמיים במזרח התיכון: עמימות מול עמימות, או לא לנו ולא להם? התשובה הנכונה לישראל עשויה להיות ברית הגנה רשמית עם ארה"ב, שתיתכן רק בהעדר עמימות.

הכותב הוא חוקר עצמאי בסוגיות אסטרטגיות, לשעבר ראש ענף בקרת נשק באג"ת

 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו