בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפעול, לא להאשים

18תגובות

הכיבוש בשטחים נמשך 45 שנים. הפרות זכויות האדם של פלסטינים נמשכות מאז קום המדינה. ארגוני זכויות האדם והשמאל האקטיביסטי בארץ משקיעים מאמצים לשינוי המצב, והגיעו להישגים, אבל התמונה הכללית קודרת. אין זה סוד שפעילי הארגונים מתקשים להגיע לזרם המרכזי בארץ. לדעתנו, אחת הסיבות לכך היא אימוץ של שיח המשחיר את דמותה של המדינה באופן גורף.

ייתכן שהשחרת דמותה של המדינה נועדה לשמש מראה שתשקף כמה רע אנחנו נראים, ותניע אותנו, הישראלים, לפעול לשינוי. אבל השיח הקודר הזה רק מגביה את חומת ההפרדה בין מחנה זכויות האדם ובין רוב החברה, בין היתר בשל הטענה שעולה בו, כי כמדינה ישראל גרועה ממדינות דמוקרטיות אחרות ודומה למשטרים אפלים המוכרים מההיסטוריה.

לא בטוח שהטענה הזאת נכונה. נכון שהמשטר הצבאי, המפלה על בסיס אתני, בגדה המערבית, הוא יוצא דופן בהשוואה למדינות מתוקנות. אבל בראייה היסטורית רחבה, יש לבחון הקשרים ומגמות ארוכות טווח, ולהתייחס לתקופות שבהן מדינות כוננו את הלאומיות שלהן (ורבות מהן ביצעו זוועות אגב כך).

בישראל רווחת התפישה שיש להפעיל נגד הפלסטינים כל אמצעי ביטחוני, ואם צריך גם פגיעה קולקטיבית והפרת זכויות אחרות. תפישה כזאת מאפיינת את הזרם המרכזי ברוב המדינות - ברגע שמיעוט מופלה וחסר זכויות משתמש באלימות, הנטייה היא להיאטם למצוקותיו, לרצות להרחיק אותו מהחברה ולתמוך באלימות השלטון כלפיו. בישראל זה קיצוני יותר, אך כך גם מידת האלימות והמורכבות של הסכסוך.

כלומר, כנראה שדמותה המוסרית של ישראל היא רגילה במונחים היסטוריים: לא עיוות מוסרי, לא עילוי מוסרי - סתם עוד מדינה שעושה עוולות ומפירה זכויות אדם.

מעבר להשוואות היסטוריות, כדאי לזכור ששיח כה קודר מפעיל אצל ישראלים רבים מנגנון פסיכולוגי של דחייה. הרי איש לא רוצה שיכתימו את זהותו באופן כה גורף, מה גם שלעתים הוא מוגזם או אפילו מופרך.

והדחייה גורפת - דוחים גם את הביקורת באופן מוחלט. אנחנו בסדר. האפשרויות ששיח כזה מעודד הן קיצוניות: ישראל היא מלאך או שהיא שטן. כך הצמדת דימוי מייאש שחור משחור למדינה חותרת תחת קידום המודעות לזכויות אדם ומובילה לדחייה של ביקורת עניינית. בזמן שאנחנו רוצים למוטט את חומות ההפרדה בינינו ובין הפלסטינים, אנו משתמשים בשיח שבונה חומות בינינו לבין שאר החברה הישראלית.

שיח האשמה מחליש את יכולתנו להשפיע על המדיניות ועל הפוליטיקה, להילחם בכיבוש ובאפליה ובעצם להצליח בפועל לשפר את זכויותיהם של פלסטינים ומיעוטים אחרים. שיח קודר זה אולי מחזק את השורות בתוך מחנה המשוכנעים, ולעתים אף מניע לפעולה, ואלה דברים חשובים. אבל בו בזמן, השיח הזה מייאש פעילות ופעילים רבים שחושבים: אם אני חי במקום נורא כל כך, שרק הולך ומידרדר ללא אופק לשינוי, עדיף שאסתלק מפה או אברח לעיסוקים פחות חסרי תוחלת מאשר שינוי חברתי.

המטרה העיקרית של שיח זכויות אדם צריכה להיות גיוסו של הציבור לשיפור זכויות המיעוטים, לא האשמה של ישויות קולקטיביות. מוטב שהאזרחים והפעילים בישראל יעסקו בעוולות שמבצעת המדינה ובדמותה כפי שהיא נראית כיום, בלי להידרש לקביעות נחרצות המציגות דמות חסרת תקנה למדינה צעירה שטרם התגבשה. צריך לפעול למען זכויות האדם משום שזה חשוב וחיוני לצמצם את הרע בעולם, וראשית בארץ.

גרליץ הוא מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי; מוהר עוסק בהסברה בתחום
זכויות האדם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו