בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

30 ס"מ למפעלי ים המלח

21תגובות

"ים המלח היה ועודנו רלוונטי, ואין ספק שהוא נגיש לכל מי שמבקש ליהנות מיופיו. כל מה שצריך זה לרצות להגיע אליו", כך כתב בשבוע שעבר טובי שור, ראש מערכת התשתיות במפעלי ים המלח, במאמר ("יש אחראי בים המלח", 11.10) שבו הגן על המפעלים, בעקבות ביקורת של מרב מיכאלי בנושא. שור הסביר, שלא מפעלי ים המלח הביאו למצבו העגום של הים, והוא מפליג בשבחם.

כל מה שכתב שור הוא אמת לאמיתה, אבל למרות זאת, מי שקורא את המאמר שלו מקבל מושג מעוות לגבי מה שקורה לחופי ים המלח. ראשית למסקנה הסופית: שור טוען שכל מי שחפץ לרחוץ במימי ים המלח יכול לעשות זאת ללא בעיה בחלקו הדרומי, בסמוך למלונות. אולי כדאי לציין שהרחצה שם היא בבריכה תעשייתית עם חוף מלאכותי, שהוקם על ידי מפעלי ים המלח ובעלי המלונות. הבריכה היא כל מה שנותר מהאגן הדרומי של הים. מי שחפץ ליהנות מחוף הים הטבעי (באגן הצפוני) יגלה שנגישות היא הדבר האחרון שים המלח מספק.

תראו בעצמכם: סעו לאורך כביש 90, שפעם קראו לו כביש ים המלח ועכשיו הים אפילו לא נראה ממנו בחלקים גדולים מהדרך. החוף שפעם היה בעין פשחה, נעלם מאחורי קילומטרים של מדבר מלוח. בעין גדי תראו מצד ימין את עצי התמר המתים, שננטשו בשל הבולענים, ומצד שמאל תראו את עצי האשל הענקיים בחניון הנופש, שננטש גם הוא לפני שנים.

אם בכל זאת תרצו לרחוץ בים תגלו שזה לא פשוט. המרחק בין הכביש למים הולך וגדל בכל שנה, בחלקים נרחבים אין כל אפשרות להתקרב לקו החוף, ובחלקים אחרים הדבר דורש כושר גופני לא מבוטל של ירידה במדרגות, שבילים וטרסות. בניגוד לדבריו של שור, ים המלח (האמיתי) אכן כבר אינו רלוונטי לרוב האוכלוסייה.

ועכשיו לשאלת האשמה: צודק שור בכותבו שרוב הנזק שנגרם לים נובע מהקמת הסכרים והטיית מי הירדן לטובת מי שתייה והשקיה בישראל, ברשות הפלסטינית ובירדן. "פעילות המפעלים המתבססת על אידוי טבעי תורמת לכל היותר לכחמישית מירידת המפלס", הוא טוען. נכון, אבל בואו נחשוב רגע על הנתון הזה. ים המלח איבד בשנה שחלפה יותר ממטר וחצי מהמפלס (שבירת שיא שלילי של כל הזמנים). 1.2 מטרים הוקרבו כדי לספק מים ומזון למיליוני בני אדם שחיים משני עברי הירדן. 30 סנטימטרים נוספים אבדו כדי להעשיר קומץ של בעלי מניות בחברת כי"ל. זו משמעות הנתונים של שור. השאלה שצריך לשאול היא אם כן, האם במצבו של הים נכון לאפשר את המשך איבוד 30 הסנטימטרים האלו בכל שנה, או שיש לחשוב מחדש על ניצול משאבי ים המלח.

אני לא מציע לסגור את מפעלי ים המלח, אבל על המדינה לנסות ולצמצם את השאיבה מן הים למינימום ההכרחי גם אם הדבר יהיה כרוך בעלויות כלכליות. לקראת תום תקופת הזיכיון לכריית המלח ב-2030 יש לשקול מחדש את המשך השאיבה מהים.

נכון גם שלמפעלי ים המלח יש יתרונות - הם מתחזקים את הבריכה שמאפשרת את תיירות בים המלח והם מספקים מקומות עבודה בפריפריה. הם גם משלמים מסים, אם כי ככל הנראה פחות ממה שהם היו אמורים לשלם, כפי שחשפה לאחרונה רויטל חובל ("מצעד התירוצים של כיל", "הארץ" 14.9). אבל על הציבור הישראלי להבין שעל כפות המאזניים נמצא אסון אקולוגי ברמה עולמית. אוצר הטבע הזה שקיבלנו לידינו נעלם. המערכות הטבעיות שהתקיימו לחופיו נעלמות יחד אתו. לילדינו ים המלח לא יהיה רלוונטי ומיופיו, שאותו מהלל שור, כבר לא נותר דבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו