בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש בחירות - אין בחירה

47תגובות

עוד מעט יש בחירות, וזה יפה ודמוקרטי, לפחות ליהודים. חבל רק שבבחירות האלו אין לנו בעצם שום בחירה.

ניקח, לדוגמה, ארבעה נושאים די חשובים, אולי אפילו בוערים, לעתידה של ישראל - ההתגרענות האיראנית, היחסים עם הפלסטינים ועם שכנינו בכלל, המדיניות הכלכלית-חברתית ועניין הפליטים-מסתננים-מהגרי-העבודה, תקראו לזה איך שאתם רוצים. האם בנושאים הקריטיים הללו יש הבדלים של ממש בין המפלגות הרלוונטיות לקואליציה או לאופוזיציה, קטנות כגדולות, שמאליות כימניות?

בעניין הפצצה האיראנית, החשוב כל כך לעצם קיומנו, בעצם לכל המפלגות יש אותה מנטרה - "ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שלאיראן תהיה פצצת אטום, ונעשה הכל, בעזרת ידידינו האמריקאים, כדי למנוע את הדבר. ואם לא תהיה ברירה - נפציץ להם את הצורה".

האם איזו מפלגה שהיא מציעה בעניין הזה משהו אחר? נניח, שישראל תיזום את פירוק המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני? לא. שום דבר. ההבדל היחיד, אפוא, בין מגוון המנהיגים הפוטנציאליים שלנו, הוא בבחירת עיתוי ההפצצה. ואם כך, מי קבע שדווקא בנימין נתניהו, הכאילו-קיצוני, יפציץ יותר מהר משאול מופז או יאיר לפיד או שלי יחימוביץ', היותר מתונים לכאורה? שהנה, במשך שתי כהונותיו הארוכות של נתניהו כראש ממשלה לא היתה לנו שום מלחמה עם אף אחד, ואילו בכהונתו הקצרה האחת של אהוד אולמרט, הכאילו-מתון, הוא דפק גם מלחמה בלבנון וגם את מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. אז מה?

עוד כתבות בנושא

בנושא השלום עם הפלסטינים יש לכאורה למפלגות שתי גישות שונות. האחת, הימנית-דתית, היא לא לעשות כלום, ואז בעזרת השם הכל יסתדר. הפתרון השני, שבו אוחזות כל המפלגות האחרות - מחד"ש הקומוניסטית, דרך העבודה האובייקטיבית ועד הליכוד הז'בוטינסקאי - הוא שתי מדינות לשני עמים. אבל איך הם יעשו את הבלתי אפשרי הזה, עם חמאס בעזה והמתנחלים בגדה, את זה הם לא אומרים. הם לא אומרים כי הם לא יודעים, או לא מתכוונים, או לא יכולים. וזה גם לא משנה. כי גם הם בעצם מאמינים ומקווים לא לעשות כלום, בתקווה שאיכשהו, בעזרת משהו, הכל יסתדר.

לגבי המדיניות הכלכלית-חברתית, הרי שכולם כאן קפיטליסטים למהדרין, ואף מפלגה לא קוראת, ירחם השם, להלאמת אוצרות הגז או הבנקים או למדינת רווחה בנוסח שוודיה, חלילה. הוויכוח הוא רק על מידת ההפרטה ושיעור המס וגובה הקצבאות. כלומר - האם ללכת על קפיטליזם חזירי או חזרזירי. 70% אכזרי או לבטל את השבעים בשישים?

ומה בעניין הפליטים-המסתננים? האם למי מן המפלגות יש תוכנית כלשהי בעניין הזה, לבד מלהגיד שצריך לעשות משהו? האם מפלגה רלוונטית-שלטון כלשהי מציעה לתת להם אזרחות, למשל, או לחלופין לגרש אותם ולהחזיר במקומם את הפלסטינים? שום דבר. שהרי בעצם כולם מתכוונים שגם בעניין הזה הכל יישאר, גם לאחר הבחירות, בדיוק אותו דבר - אלי ישי ישוב ויהיה, בעזרת השם, שר הפנים, וכך נוכל להשאיר ל"שחור" הזה (שחור בשפה האשכנזו-ליברלית-עלק, הן במוצאו והן בדתו) לעשות את העבודה המלוכלכת בעבורנו, בעוד כולנו נמשיך לקטר מאחורי גבו איזה גזען פרימיטיבי הוא.

אז זהו. רוצו להצביע. כל קול קובע מי יהיה שר האוצר - יובל שטייניץ או יאיר לפיד. ואולי בכל זאת תתחולל הפתעה ויהיה זה דווקא יאיר שטייניץ. לך תדע. יש תקווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו