בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרד על הטיטניק

190תגובות

הבחירות יקבעו מי ישלוט בישראל בארבע השנים הבאות, עד 2017. השנים האלה יהיו גורליות. אולי השנים הגורליות ביותר בתולדות המדינה. אם יימשך המצב הקיים עד אז - ייתכן מאוד שבשנת 2018 כבר לא תהיה אפשרות לשנות אותו. נבואת מירון בנבנשתי, שהמצב "בלתי הפיך", תתגשם.

מובן ש"המצב" איננו כלל מצב, אלא תהליך דינמי של סיפוח הגדה המערבית באמצעות ההתנחלויות. הוא מוביל באופן בלתי נמנע לסיוט הקרוי "פתרון המדינה האחת". המדינה האחת, בין הים לנהר, תהיה מדינת אפרטהייד. היהודים (שיהיו בקרוב למיעוט במדינה הזאת) ישלטו בערבים (שיהיו בקרוב הרוב בה). החיים במדינה הזאת יהיו גיהנום לשולטים ולנשלטים כאחד.

במוקדם או במאוחר לא תהיה ליהודים ברירה אלא להעניק לערבים זכויות אזרח. מדינת ישראל תיהפך אז למדינת פלסטין. היהודים יהיו מיעוט בארץ ערבית. רבים מהם יהגרו ויתפזרו בעולם. כך או כך, 130 השנים של המפעל הציוני ייהפכו לאפיזודה היסטורית, כמו קודמתה, מדינת הצלבנים, שהחזיקה מעמד כ-200 שנה. כל זה מובן מאליו. אין צורך באינטליגנציה מיוחדת כדי לראות זאת.

יש רק דרך אחת - אחת ויחידה - למנוע זאת: הפתרון המבוזה של "שתי מדינות לשני עמים". בקיצור: שלום. זהו הנושא המרכזי - כמעט הבלעדי - של קיומנו הלאומי. ועל נושא זה אף לא אחת מהמפלגות המרכזיות אינה מדברת. הס מלהזכיר.

מדינת ישראל משולה עכשיו לטיטניק, אוניית הפאר שבעליה הכריזו בגאווה ש"היא אינה יכולה לטבוע". הקרחון כבר נצפה באופק, אך על סיפון האונייה סוערים הוויכוחים. על מה? הצוות רוצה לבחור באופן דמוקרטי בקברניט חדש. הקברניט המכהן טוען, שהוא ורק הוא יכול להוביל את הספינה לנמל מבטחים. ולראיה - בכל ימי כהונתו לא העלה את האונייה על שרטון.

המכונאים מתלוננים על תנאי העבודה הקשים ותובעים תוספת שכר. חלק מהנוסעים טוענים שהתאים אינם די נוחים ודורשים לשפץ אותם לאלתר. אחרים דורשים צדק חברתי. לדעתם, הפער בין התנאים במחלקה הראשונה לבין התנאים במחלקה הרביעית גדול מדי.

מספרים על ליידי אנגלייה, שיכורה כלוט, שעמדה על סיפון הטיטניק, החזיקה בידה כוס ויסקי ומילמלה: "ביקשתי שיביאו לי קצת קרח, אבל זה מגוחך!"

ומהמשל לנמשל: כדי להציל את מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו, לא די בהחלפת הממשלה. יש להחליף את התפישה ביחס לבעיית קיומנו. ואולם בכל המערכת הפוליטית אין ולו מפלגה חשובה אחת המוכנה לחשוב על כך. המלה "שלום" נהפכה לקללה, מה שנקרא באמריקאית "מלה בת ארבע אותיות". כל המפלגות הגדולות והבינוניות, מימין ומשמאל, בורחות ממנה כמו מפני אש. היא פשוט לא מוזכרת.

נכון, יש מרצ - אבל היא קטנה ומבודדת. יש חד"ש - אבל היא מוחרמת. איש אינו מעלה על הדעת, ש"המפלגות הערביות" באות בחשבון להצטרפות לאיזושהי קואליציה.

המחאה החברתית הברוכה של השנה שעברה משפיעה מאוד על אופי הבחירות. אבל התביעה לצדק חברתי חסמה את כל הדלתות והחלונות בפני דיון בבעיית היסוד של המדינה. בכך היא הופכת את הברכה לקללה.

הימין מצא פתרון ציוני הולם לבעיה - הוא פשוט מתעלם ממנה. הוא שולט במדינה וימשיך לשלוט בה, כל עוד לא תעלה דרישה ציבורית תקיפה, שתכפה עליו לדבר על פתרון ברור. המחנה הזה (הליכוד, הסיעות החרדיות והדתיות, מפלגת ליברמן, המתנחלים ופשיסטים למיניהם), שרוממות המדינה היהודית בפיו, מוליך אותנו קדימה לאבדון.

אבל הסיעות המתרוצצות ב"מרכז-שמאל", עם או בלי פלוני אלמוני, עם או בלי סיעות חדשות, עם או בלי איחוד, אינן מאתגרות את הימין בעניין שיקבע את קיומנו ולמעשה הן מצטרפות למצעד הימין אל התהום.

אם האונייה לא תשנה כיוון - היא תיתקל בקרחון. והסוף ידוע מראש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו