בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בסוף הפינוק ינצח

20תגובות

על האווירה הפטליסטית השורה ממילא על מערכת הבחירות הקרובה מוסיף עתה ערן ישיב תחזית מדעית ("התחזית: אובמה וביבי", "הארץ", 12.10). מה שהיה הוא שיהיה. הגושים - ימין-דתיים מול מרכז-שמאל - יציבים כבר שלושה עשורים, והדמוגרפיה פועלת לטובת הימין. אלא שישיב מתעלם משלושה מרכיבים העשויים לשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה.

ראשית, האזרחים הערבים. "המפלגות הערביות" הן הראשונות שישיב מוציא מן המשוואה שלו, שהרי יש להן רק עשרה מנדטים וממילא אין הן שותפות בקואליציה. ואולם הכוח האמיתי של הציבור הערבי בישראל גדול בהרבה מעשרה מנדטים, והוא רק הולך וגדל. שינויים בדפוסי ההצבעה של ציבור זה, כתוצאה של אינטגרציה וחינוך, יביאו לשינוי עומק ביחסי הכוחות.

גם העובדה השנייה במשוואה של ישיב אינה גזירת גורל. אמת, כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, שותפות להדרה של המפלגות הערביות מן הקואליציה. פעם אחר פעם חוזרת ההבטחה הנואלת "נקיים משא ומתן עם כל המפלגות הציוניות", שכוונתה כמובן עם כל המפלגות היהודיות (וכי מישהו בודק בציציות של חברי הכנסת מ"יהדות התורה"?) אם גוש המרכז-שמאל הוא חפץ חיים, הוא יהיה מוכרח לשבור חרם גזעני זה, המדיר דה פקטו חמישית מהציבור בישראל משותפות של ממש בדמוקרטיה.

המרכיב השני הוא הנרטיב. השתייכות לגושים אינה עניין שבטי יציב בישראל. מעבר לגרעין הקשה של מי שתמיד יתמכו בשבט שלהם, מימין ומשמאל, יש רבים הנעים עם הזרם. המפתח להבנת הזרם הנוכחי אינו טמון בשנת 1981, אשר לה מייחס ישיב את ראשית הרוב של גוש הימין, אלא בשנת 2000. אין טעם לשוב ולספר את כל שקרי נרטיב ה"אין פרטנר" המלווה אותנו מאז ועד היום, אבל יש טעם להזכיר שזהו רק נרטיב, וככזה הוא אינו מתקיים מאליו, אלא רק בחסות של סוכנים ומפיצים. למעשה המערכת כולה, הפוליטית, התקשורתית והחינוכית, מגויסת לנרטיב הזה כבר יותר מעשור.

יש לכן טעם לדבר על חינוך. ענן הגזענות והצדקנות האופף אותנו אינו נטול הקשר. כשהייתי תלמיד בישיבה תיכונית בתל אביב בשנות ה-80, כחלק אינטגרלי ממערכת הלימודים נפגשנו עם תלמידים פלסטינים (למורת רוח ראש הישיבה). כיום תלמידים בחינוך הממלכתי הכללי פוגשים פלסטינים לראשונה רק במחסומים. ייתכן שהתובנה ששינוי עומק בפוליטיקה הישראלית יתחיל בהכרח ממערכת החינוך מובילה לתובנה, שרחוק הסיכוי ששינוי כזה יקרה בעתיד הנראה לעין; ובכל זאת לא מיותר להזכיר, שמדובר בתוצר של פעילות מכוונת ולא בגזירת גורל.

ולבסוף, המרכיב החמקמק ביותר - המציאות. ממשלות ישראל אכן עשו ועושות גדולות ונצורות על מנת לנתק את הכיבוש מן המציאות הישראלית. החומה הפיסית והמנטלית לא היתה מעולם יציבה יותר. הביקורת מבחוץ מושתקת בזריזות וביעילות, ואפילו מלחמות כבר לא מפילות כאן את הבורסה.

אך לא לעולם חוסן. הציבור היהודי בישראל מורכב אולי מפטריוטים גדולים, אבל גם מאנשים מפונקים למדי. כשהכיבוש יעלה יותר מדי, כשיפגע בנוחות, יפריע לנסוע לחו"ל, לייבא ולייצא בחופשיות - הרוחות ישתנו. זה יקרה; השאלה היא רק כמה דם יישפך עד אז. וכמה פצצות יוטלו.

פרופ' רוזן-צבי הוא ראש המגמה לתלמוד וספרות העת העתיקה, החוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו