בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה הכסף? אצלנו

73תגובות

לפני כמה ימים הודיע יושב ראש מפלגת "יש עתיד" על הרכש הראשון והנוצץ של מפלגתו המתהווה, יעקב פרי, והרשת מיהרה להגיב. חודשים ספורים בלבד לאחר שיאיר לפיד הכריז על סיסמת הבחירות שלו מעל דפי "ידיעות אחרונות", השאלה "איפה הכסף?" חזרה לנגוס בישבנו. עשרות תמונות עלו עד מהרה לפייסבוק, בכולן נראים יאיר לפיד ויעקב פרי עומדים זה לצד זה במסיבת העיתונאים, יחדיו עם טקסט קצר בווריאציות שונות שניתן לסכם את כולן במלים הפשוטות "הנה הכסף". ואכן, יעקב פרי, שעמד בעשרים השנים האחרונות בראש שניים מהגופים החזקים במשק, סלקום ומזרחי טפחות, ומשך משכורות עתק של שבע ספרות, נתפש, לא בלי צדק, כסמן מובהק של תרבות האליטות הכלכליות.

לפיד עצמו, שחי ופועל ברשת, מיהר להגן על הכוכב החדש שלו, טען ש"יש פה תרבות של שנאת מצליחנים" (תוך שהוא מתעלם מהאהבה הציבורית המורעפת עליו מאז הכריז על התמודדותו), והוסיף כי הוא אינו מעוניין לחיות במדינה שבה "פוסלים אנשים שיש להם עבר מפואר כראש שב"כ וכאיש כלכלי". רק שבמקרה הזה הביקורת המופנית כלפי המהלך היא יותר ממוצדקת. כאשר לפיד הגה את סיסמת הבחירות שלו, "איפה הכסף?", הוא האמין שהוא לוחץ על הנקודות הרגישות ביותר של מעמד הביניים – קצבאות החרדים ותקציבי העתק שמופנים לשטחים הכבושים – אבל תשובה מקיפה ואמיתית לשאלה "איפה הכסף?" לא יכולה להתעלם מהעובדה שהמשק הישראלי נשלט על ידי כמה קבוצות כוח אשר מהוות צוואר בקבוק המנתב את כלל כספי הציבור למספר מצומצם של נהנים.

אז איפה באמת הכסף? נעקוב לדוגמה אחרי 100 שקלים שמוזרמים לכלכלה דרך השכר החודשי. אם נוציא אותם ברכישה של מוצרי מזון באחד מסניפי שופרסל, מגה או כל רשת ארצית אחרת, הרי שהנהנים העיקריים מהכסף יהיו בעלי השליטה (נוחי דנקנר, דודי ויסמן וכו'). אולם אם נוציא את אותם 100 שקלים ברכישת מוצרי מזון במכולת השכונתית, במעדנייה, אצל יצרן הפסטה הביתי או אצל השכנה בבניין ממול שאופה לחם, הרי שהשארנו את הכסף בידיים פרטיות וחיזקנו את הקהילה שלנו כלכלית. בעל המכולת מצדו יוציא את כספו אצל הספר השכונתי, או בבית הקפה המשפחתי, וכך מתחזקת הקהילה גם במחזור ההוצאות השני, וכך הלאה.

בעלי השליטה ברשתות הגדולות מעלים לא אחת על נס את תרומתם לשוק העבודה המקומי. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בטור התגובה של רמי לוי לשלי יחימוביץ', שבו טען שהרשת שבבעלותו מייצרת 4,000 מקומות עבודה לאזרחי ישראל. אולם האמת היא שרוב העובדים ברשתות (למעט מנהלי סניפים וכמובן בעלי השליטה) משתכרים שכר מינימום או מעט מעל לשכר המינימום, אשר ברוב המקרים מוזן ישירות חזרה למערכת המשומנת של הרשתות, וכמעט תמיד אינו מאפשר להם להתקיים בכבוד.

אז לא, רמי לוי ונוחי דנקנר לא "מייצרים" מקומות עבודה. מה שמייצר מקומות עבודה זה כוח הקנייה של הצרכנים. למעשה, לוי ודנקנר גוזלים מקומות עבודה ופרנסה מכובדת מאזרחי ישראל, ועל כך יכולים להעיד עשרות בעלי המכולות שנאלצו לסגור את דלתותיהם לאחר החדירה האגרסיבית של רשת AM:PM לשוק. אבל אם מחר כל סניפי AM:PM או שופרסל ייסגרו, האם זה אומר שאנשים לא יזדקקו למרכול בשכונה שלהם? יזדקקו גם יזדקקו. רק שבמקום רשת ארצית שתורמת לעושרה של קבוצה מצומצמת של בעלי שליטה, יכולים לקום עשרות סופרים משפחתיים, שיספקו תעסוקה והכנסה יפה ומספקת לבעליהם.

רשתות המזון הן רק דוגמה אחת נוחה, אולם הדבר תקף לגבי כל רשת אגרסיבית אחרת שפועלת בשוק, בין אם היא מוכרת קפה, המבורגרים, רהיטים או ספרים, ועושה זאת תוך רמיסה ומחיקה של תחרות אמיתית מצד בעלי העסקים הקטנים. כאשר אנחנו מוותרים על בית הקפה הפרטי, על חנות הספרים העצמאית ועל הביסטרו השכונתי, אנחנו מוותרים גם על מגוון רחב של מוצרים, דעות וטעמים שהופכים את החיים ליותר מעניינים.

לשאלה "איפה הכסף?" יש תשובה פשוטה – הוא אצלנו בארנק, ועלינו מוטלת האחריות להוציא אותו בחוכמה ולחזק באמצעותו את האזור והקהילה שבה אנחנו חיים, ולא את מוקדי הכוח העסקיים המנוהלים על ידי יעקב פרי וחבר מרעיו השבעים.

אם נתחיל "להטות" את הכסף לכיוון הנכון נרגיש צמיחה כלכלית אמיתית, לא כזו שמופיעה בגרפים בעיתונות הכלכלית אלא כזו שמורגשת היטב בכיסים. במקום לקנות כורסה שיש לעוד 10,000 אנשים ברשת כמו איקאה, נלך לרפדית שפתחה סטודיו בשכונה ונחדש את הכורסא הישנה. במקום לקנות את ההפוך שלנו באחד מסניפי הרשתות הגדולות, נקנה אותו בבית הקפה השכונתי. במקום לרכוש סבון נוזלי מתאגיד שעושה ניסויים בבעלי חיים, נלמד לייצר אותו בעצמנו באמצעים פשוטים, ואת העודפים נמכור בפרוטות לחברים. יש אינספור אופציות להתקיימותו של חוק שימור הכסף בכלכלה המקומית, אנחנו רק צריכים לעשות את הבחירות הנכונות.
 

עמית נויפלד הוא דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, עורך ומנהל את אתר תנועת ההאטה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו