בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קריאה אחרונה לנוסעת ליף

148תגובות

הרבה דברים לא קרו בקיץ 2012. המחאה החברתית לא הצליחה להתרומם, מועמד ראוי לא עלה על הבמה הציבורית וגוש השמאל-מרכז לא הצליח להפוך לכוח משמעותי שיכול לאיים במשהו על איתנותו הלכאורית של בנימין נתניהו.

ועדיין, דווקא נתניהו, במהלך המחושב והמתוזמן של הקדמת הבחירות, השליך את הגפרור שיוציא את האנשים שוב מבתיהם ויצית בלבבות תקווה לשינוי השיטה הקורסת. והשיטה אכן קורסת. המוסדות המדינתיים רעועים מאי פעם, חרדותיו הכלכליות של היחיד נוקפות וחריפות. גל עכור מאיים להציף את מעמד הביניים המוחלש בעוני ובחדלות-פירעון. מעמדו החוקי של האזרח וביטחונו הכלכלי נשחקים מדי יום. והאזרח יתום. שיטת ההפרטה הותירה אותנו יחידים. האזרח לבד. לבד יעמוד מול הבנקים, לבד מול המעקלים שבקלות שלא היתה כדוגמתה משתלטים על חשבונו הפרטי.

נוצרה פה מערכת המשיתה טרור פיננסי על הפרט. אשראי אין, זיכרון אין ומערכת היחסים הסבירה בין עם למדינתו פסה ונגוזה כלא היתה. מאות שלמות של קדמה פשוט נמחו מן ההיסטוריה, ונדמה לפרקים כאילו מעולם לא היתה מהפכה תעשייתית, לא קמו איגודי העובדים, לא חוקקו חוקים המסדירים את היחסים בין העובד העמל למעסיקו, ונמחקו מן הפרוטוקול הנהלים הקובעים את מגבלות הפעלת הסמכות המושאלת המצויה בידי הרשות המבצעת.

מדי יום מתחוורת התמונה הכוללת של דיקטטורה כלכלית, שבה קולו של האזרח חנוק ומושתק, מאחר שכל סטייה קלה מן הקו שמתווה המשק באלימותו משמעה הידלדלות נמשכת והולכת של המשאבים העומדים לרשות הפרט, ואלה מתכלים מדי יום ממילא. אמנם, הסנקציות אינן בוטות כאלה של עריצות פוליטית - אין גולאגים, ואנשים אינם נעלמים באישון לילה - אלא שאין צורך בכך; מרוב מועקה וייאוש אנשים מתאבדים בנימוס לתוך גירעונם. אזרחים שורפים את עצמם במחאה על מדיניות כלכלית ברוטלית ועל עוולותיהם של העומדים בראשה. זוהי התנהגות שמצביעה במישרין על העדר היכולת להשמיע קול של ממש בשדרה הציבורית, על היעדרו המוחלט של דיאלוג, על היעדרה של חירות.

בעוד מנהיגינו מלהגים על האיום האיראני, ועיתונאים מסוימים הולכים כסומים בעקבותיהם וממלאים את כלי התקשורת בעדויות מגוחכות להכחדתנו הממשמשת, המקום הזה הופך מדי יום לאסון שלנו. המדינה שקמה במטרה לשמש בית לאומי ומקלט לעם רדוף מתגלה כאכזרית שברודפי העם.

יש להיזכר בלקחי ההיסטוריה הרלוונטיים. לא בשואה ולא באינקוויזיציה, אלא בדיכויו של עם בידי נבחרים שנהפכו לצוררים. נתניהו אמנם רחוק מאוד מלהיות פשיסט, הוא הרי בכלל רפובליקאי, אך הגרעין הקשה של תומכיו בהחלט אינו מורכב מבעלי מערכי נפש ליברליים, או מכאלה המחזיקים במסורת שמכבדת את ערכי הדמוקרטיה, שלא לדבר על בעלי בריתו החרדים שאף מתנערים ממנה בריש גלי.

ביבי, אם כן, עשוי להפוך צורר כמעט בעל-כורחו, שכן מן המפורסמות הוא, שנתניהו קם בבוקר עם הסקרים, וכל יומו אחריהם נוהה, ושסוקר אמריקאי הוא שהמליך אותו עלינו לכתחילה. וכך, מתוך ההיסחפות אחר הגרעין הקשה של מצביעיו ותשוקותיהם, כמו גם התיעוב הבסיסי והאינסטינקטיבי שהוא רוחש לאליטה הפקידותית, האקדמית והתקשורתית, אליטה שאין הוא פוסח על אף הזדמנות לפורר את בסיסיה ומושביה, הוא עשוי לגלות עצמו יום אחד שולט ללא מצרים - לבד בממלכתו בלא כל מערך של בלמים או ביקורת - רק הוא, אפוף שממה קודרת, ומעליו נישא כס-אבן קר ושותק ועצום.

אז על מנת שלא נתעורר לתוך סיוטו הרודני, ובעוד שנים מספר נמצא את עצמנו אסורים בכלא-מדינתנו, נתונים תחת עוצר בבתינו ומנועים מלהתארגן ולשוחח בחופשיות ברשתות החברתיות - על מנת שכל זה יישאר בגדר חלום בלהות בלבד - יש להעלות עכשיו את המחאה, בכל יופייה וחיוניותה, אל הבירה. אל היכן שהדברים הרעים קורים.

זוהי, אם כן, קריאה אחרונה לנוסעת דפני ליף: הדרך לירושלים עודנה פתוחה, ושיירות ההצלה עוד יכולות להיאסף, אך הזמן לחולל את השינוי המבוקש קצר, ומדי יום הולך ואוזל.

הכותב הוא מבקר ספרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו