בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמאל, כאילו?

134תגובות

כמה אמת יש בשיר של יזהר אשדות ואלונה קמחי, "עניין של הרגל", שנפסל בשבוע שעבר להשמעה בגל"צ? כמה בן אדם - אותו בעל חיים הנע בין שרידות לעונג, בין תשוקות לריסונן, בין דברים שהוא רוצה לא לזכור לדברים שהוא רוצה לא לדעת - כמה מהדבר הזה יש בשורות כמו "אחר כך הסגר, זו כבר סכנה/ המוות אורב בכל פינה", או "דורך את הנשק הזרוע רועדת/ אצבע נוקשה צמודה אל ההדק"?

בשיר של קמחי ואשדות אין הרבה אמת ואין הרבה בן אדם. יש אוסף סיסמאות שהן דימוי של כיבוש ("הקסבה של שכם", שמתחרה ב"ירושלים של זהב" או ב"סימטאות יפו" על תואר המקום המשומש בעולם), וערימת קלישאות שהן דימוי של מצוקה ופחד ("קת הולמת בדלת, ילדים המומים משפחה מבוהלת").

קמחי היא מהסופרות האהובות עלי בעברית, וגיבורות סיפוריה הן בדרך כלל אותו בשר ודם מובחן ומיוסר, בדרכו החד פעמית. למה? משום שקמחי יודעת היטב איך נראה השחור של ילדת הפריפריה, העולה החדשה, האשה הבאה ויוצאת בשערי גיהנום הדיכאון. לפי "עניין של הרגל", קמחי לא יודעת מה זה להיות פלסטיני או חייל או כובש או נכבש. לפי "עניין של הרגל" גם לא בטוח שזה באמת אכפת לה.

ואז בא מפקד גל"צ, ירון דקל, ופוסל את השיר להשמעה בתחנה. ואז נכתבים מאמרים נזעקים, מצטמררים, מתחלחלים - נגד הפסילה. ואז נכתבים טוקבקים נזעמים לאותם מאמרים, וגם מאמרי תגובה, שמהללים את עבודתם הקדושה של חיילי צה"ל ומגדפים את כותבי המאמרים הראשונים, ה"שמאלנים המנותקים מתל אביב". וכל העניין מתנהל יפה-יפה, ביעילות של שעון שווייצרי, וכל צד רוקד את הריקוד המצופה ממנו, שצעדיו הוכנו בבית הרבה לפני שנכתב והולחן השיר שהחזיר את יזהר אשדות (לרבע שעה) לתודעה. ואחרי יום-יומיים "השיח על הכיבוש" - במקרה הנוכחי ה"שיחונת", לא משהו שחורג מחילופי סטטוסים בפייסבוק - גווע במהרה כמו שיעור חברה בכיתה ח', שנגוז עם הצלצול.

הקלישאה משגשגת במקום שבו שולט האין. היא שמה מלים בפי אילם, שלא מרגיש דבר או מרגיש משהו שהוא לא רוצה להרגיש. במקום שבו אין חיבה יש מיילים שמקווים "למצוא אותך בטוב" בתוספת סמיילי אוטומטי; במקום שבו אין משפחה מתפקדת יש טקסים "משפחתיים" לכל אירוע, שאסור בשום פנים ואופן להחמיץ; במקום שבו אין אהבה יש המון "אשתי האחת והיחידה" ו"בעלי הטוב בעולם"; במקום שבו מתנהל כיבוש בשלווה שמימית, יש הבהובים וסימונים של מחאה מצד מי שמצפים מהם ("אמנים", "עיתונאים"), ותא טלפון ייצוגי בבילעין.

ובאווירה הזאת כמוסה גם ההבטחה ששום דבר לא הולך להשתנות במטריקס הדימויים הישראלי: השמאל ימשיך להצטייר בעיני עצמו כ"עליון מוסרית", "הומני" ו"אינטלקטואלי", ובעיני ה"עם" כקבוצה שבעה, לבנה ומנותקת; ה"עם" - כלומר כל אותם מגזרים שחשים מדוכאים ונחותים ליד "השמאל" - ימשיך לשטום את האנשים הקרים האלה, שלא מחבקים את הילדים שלהם, ולהצביע למפלגות שמצען מצדיק את המשך הכיבוש, הגזענות ושנאת הזר. כמו כן המשפט "המוות אורב בכל פינה" ימשיך לככב בעוד עשרות פזמונים שיעסקו בכיבוש הנורא שמתחולל ב"קסבה של שכם". הכל יישאר נאמן לדימוי שנהפך למציאות שנהפכה לדימוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו