בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החבר של המטורף

80תגובות

קשה להאמין, אבל שני המתמודדים במרוץ לנשיאות בארה"ב צימצמו את קשת עמדותיהם בשאלות של מדיניות חוץ לשאלה מכריעה אחת: מי מהם חבר טוב יותר של מדינה מטורפת אחת - ישראל. מי זרק אותה מתחת לגלגלי האוטובוס, ומי יהיה זה שימשיך לתת לה את הכדורים הכחולים שמרגיעים אותה. מותר לתהות על מידת הרציונליות של המתמודדים לנשיאות ביחסם לישראל.

התמיכה בישראל עלתה תמיד במסעות בחירות אמריקאיים. הקול היהודי תרם לכך תרומה מהותית. אבל בעוד שבעשורים האחרונים שיווקה ישראל את עצמה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כשורדת השואה וכמי שהעולם חייב לה חוב היסטורי, היום, כך נדמה, היא הופכת לנכס אלקטורלי אמריקאי דווקא בשל נכותה. טירופה המאיים, המשך הכיבוש, האיום בהתקפה על איראן והפגיעה בזכויות אזרח, היו לכאורה צריכים לא רק לרסק את תדמיתה אלא גם לגרום למתמודדים להתחרות על מידת התיעוב שכל אחד מהם חש כלפיה. והנה, באופן פרדוקסלי, ישראל נהפכה לסיסמת בחירות שכל צד בעימות האמריקאי דווקא מתאמץ להוכיח את זכות היוצרים עליה.

ישנם אמנם עדיין מי שמאמינים, בעיקר בישראל, שיחסם של המתמודדים האמריקאים לישראל נשען על מידותיה הטרומיות של המדינה ועל גאונותם של מנהיגיה. יש גם ודאי מי שמרוצה מכך שאולי דווקא החמלה כלפי מדינה שלא כל כך הגשימה את חזונה דוחפת את המועמדים לאמץ אותה אל לבם. אבל נראה כי הדיאגנוזה לפרדוקס האמריקאי - ממשל שבדרך כלל טורח לרדוף מדינות שפוגעות בזכויות אדם ופועל נגד כיבוש - איננה מצויה בתחום הפסיכולוגיה או מדעי הטיפשות. יסודותיה באמרה שמיוחסת לנשיא רוזוולט, אשר - מבלי שיוכח הדבר - אמר על הרודן של ניקארגווה, אנסטסיו סומוזה, כי "הוא אמנם בן זונה, אבל הוא הבן זונה שלנו".

האמרה הזאת נהפכה ליסוד קבוע במדיניות החוץ האמריקאית - רפובליקאית או דמוקרטית - עד שהיא עיוורה את מקבלי ההחלטות גם כאשר החלו המהפכות באזור. החל במהפכה האיסלאמית באיראן, שבה סולק השאה, ועד למהפכות האביב הערבי שבהן סולקו "בני זונות" נוספים ששימשו עוגנים למעמדה של ארה"ב באזור. "הידיד" חוסני מובארק הלך, "השותף" זין אל-עאבדין בן עלי מתוניסיה נמלט, "משתף הפעולה" עלי עבד אללה סאלח מתימן, שהעניק מרחב פעולה צבאי נגד אל-קאעדה, הסתלק, ו"החוזר בתשובה" מועמר קדאפי נרצח. כולם ענו היטב על ההגדרה "הבן זונה שלנו".

עכשיו מצטרפת ישראל אל מערך הידידים שאסור לנטוש אותם. לא משום שהיא חיונית לקיומה של ארה"ב, ודאי לא משום שהיא מועילה למדיניותה של וושינגטון באזור, אלא משום שעקרון "האי נטישה" נהפך למוקד הדיון הפוליטי בין שני המועמדים.

זהו עיקרון מסוכן מאוד מבחינת ישראל. הוא טוב לעונת בחירות וכסיסמה קליטה בעימות טלוויזיוני. אבל לא רק שהוא בלתי יציב, הוא גם מציב את ישראל בדרגה אחת עם מדינות שגם כלפיהן נקבע פעם שאסור לנטוש אותן. במקום הבסיס הערכי שעליו הצליחה ישראל להשתית את יחסיה עם הציבור האמריקאי, ומכאן עם הממשלים למיניהם, היא הופכת לעוגן טקטי. התמיכה בה נועדה קודם כל לגייס את הקול היהודי - וגם תרומות כספיות למועמדים - ואחר כך כדי להפגין "אחריות" כלפי ידידים כחלק ממדיניות חוץ שאפשר בכל רגע לשנותה.

ממשלת ישראל הנוכחית, וכנראה גם זו שתחליף אותה, מוליכה את ישראל היישר אל המעמד הזה. היא עדיין בטוחה שהיא בסיס התמיכה החשוב ביותר שיש לוושינגטון במזרח התיכון. היא עדיין צוהלת מכך שהיא במרכז העימותים הנשיאותיים. ככה זה גם בדייט בחשכה, עד שנדלק האור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו