געגוע לראש ממשלה אחר

ניבה לניר
ניבה לניר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניבה לניר
ניבה לניר

אף על פי שזהו עניין פרטי, אני מודה שבכל פעם שאני רואה את בנימין נתניהו שולח ידו אל הלוח (ולא חשוב מה צבע המארקר שבידו), או אוחז בתרשים (איש רזה, עץ, אושוויץ), או משדר לאומה מהאולפן - אני נתקפת געגוע לראש ממשלה אחר. הייתי מעדיפה להיפטר מהרפלקס הזה, אך הוא חזק ממני. נראה הוא שהתיישב עלי כבר ב-93' - כשנתניהו נבחר ליו"ר הליכוד - דגר והתפשט, ובנקודה מסוימת מאוד, בנובמבר 95', תקף, ולא חדל להציק לאורך כהונת נתניהו הראשונה. בשנייה, שתיזכר ודאי כקדנציה האיראנית, חזר הרפלקס, ובגדול. "אני מבקש את אמונכם", אמר נתניהו כשהציג את ממשלתו השנייה בכנסת ב-31 במארס 2009, "בשעה של משברים עולמיים, שלא היו כמותם זה שנים... ישראל ניצבת בפני שני מבחני ענק: מבחן כלכלי ומבחן ביטחוני, שניהם תולדה של התפתחויות בינלאומיות כבירות, סופות רעמים גדולות המתחוללות סביבנו".

בעת כתיבת שורות אלה, אני שומעת את ראש הממשלה מצהיר באוזני ראש ממשלת בולגריה, ש"הדרך היחידה להילחם בטרור היא להילחם בטרור" (רשת ב', 23.10). בספטמבר 2001, אחרי אסון התאומים, אמר בוושינגטון, כי "אין כל ספק שלנו הכוח לרסק אותם. עתה עלינו להוכיח שיש לנו גם את הרצון לעשות זאת", כי גירעון הטרור קרב, וברגע "שההזדמנות תיפול לידיהם, הם יטילו פצצות אטום על אמריקה ועל בעלות בריתה, ואולי לפני כן ישתמשו בנשק ביולוגי וכימי".

מדור הזירה

במאמרו "הרהורים על השפה העברית" כותב עמוס עוז, שבחפץ לב היה מקבל ערגת מוות שירית רומנטית מפי משורר או סופר, "אבל היא מטילה עלי אימה כשהיא באה מפי אדם המקבל החלטות בענייני חייהם ומותם של רבים" ("באור התכלת העזה"). כמה אימה הוטלה עלינו בשנים האחרונות.

אכן, נתניהו מעורר געגוע לראש ממשלה אחר. באביב 92', לקראת מערכת הבחירות, במאמר שפירסם בכתב העת "פוליטיקה", תימצת יצחק רבין את מדיניותו במונח "חלון ההזדמנויות". לפי הערכת האמריקאים, כתב, בעקבות התפרקות בריה"מ קיימת סכנה של הפצת נשק גרעיני, "הכוונה לנשק גרעיני טקטי, אשר בניגוד לנשק האסטרטגי אינו מצוי בשליטה מרכזית... בשלב זה לא מדובר כנראה בארגוני טרור, אלא במדינות".

סכנה נוספת שציין רבין: "בארה"ב שוררת תחושה חריפה שרבים ממדעני הגרעין ברוסיה יתפתו למשכורות שמנות ויציעו את שירותיהם למדינות המעוניינות בפיתוח נשק גרעיני, במיוחד במזרח התיכון" - עיראק, איראן ואלג'יריה. והסיפא: "יש לנו פסק זמן שבין חמש ל-15 שנים לפני שתיווצר סכנה ממשית לגירעון המזרח התיכון. את פרק הזמן הזה יש לנצל למיצוי התהליך המדיני - תחילת עשייתו של שלום. אם נצליח, בחמש עד שבע השנים הקרובות, להגיע לשלום עם הפלסטינים, עם ירדן ועם סוריה, תצומצם המוטיווציה למרוץ חימוש גרעיני".

במערכת הבחירות חזר רבין על המסר הזה אין ספור פעמים. "הדברים אינם תלויים בנו לחלוטין, אך ניתנים להשפעתנו", אמר, והוסיף ש"קשה לי לראות מציאות שבה ישראל חיה בשלום עם שכנותיה ואילו מדינות הפריפריה ייזמו נגדה מלחמה". הוא לא זילזל בסיכונים אך לא זרה פחד מלחמה ולא חירחר ריב ומדון. לא התלהם ולא איים ולא הטיף מוסר לאויבים ולבעלות ברית. במלים מדודות הציג תוכנית מדינית מלווה בלוח זמנים. אם נחמיץ את השנים הקרובות, אמר, סכנת הגרעין תגבר. ואם ניגרר למדינה דו-לאומית, הטרור ייהפך לפודמנטליסטי. הוא היה ממוקד מטרה. חוץ מברדק, דיווחי שקר ושמעון פרס, שום דבר (כמעט) לא העלה לו את הסעיף.

השבוע חזרתי לקרוא בעיתוני 94'-95'. בצאתי מאולם הקריאה חשתי ברע. תקפה אותי בחילת-הסתה: תיאורי ההפגנות שנערכו באתרים שבהם אירעו פיגועי טרור עוד לפני שדם הנרצחים יבש; המרפסת בכיכר ציון; ארון הקבורה בצומת רעננה; התקיפה בווינגייט; ניסיון תקיפה במחלף הרצליה; חסימת הצירים לכנסת. "רבין בוגד". "בדם ואש את רבין נגרש". הכאפייה. מדי האס-אס.

לאחר הפגנת המרפסת בכיכר ציון ב-5.10.95, ביקש נתניהו להיפגש עם רבין. רבין חזר בו מהסכמתו לפגישה לאחר שצעירי ליכוד שעמדו בפתח ביתו הבטיחו שמותו יהיה כמות מוסוליני. בתגובה אמר נתניהו בסיעת הליכוד, "רבין הוא המסית הלאומי". 17 שנה אחרי הרצח, ראש הממשלה עדיין זורע סופה. כבר לא מקומית - אלא עולמית וגרעינית. וכל מבט שלו לטלפרומטר מעורר געגוע לראש הממשלה רבין.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ