בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היכן אלבר קאמי הישראלי?

48תגובות

"אסור להניח לאינטלקטואלים לשחק בגפרורים", כתב המשורר הצרפתי ז'אק פרוור ב-1946. האם אינטלקטואלים ישראלים - המגנים שוב ושוב, ובצדק, את האלימות הישראלית כלפי הפלסטינים (וכלפי ישראלים אחרים), ורק לעתים נדירות, אם בכלל, מגנים את האלימות הפלסטינית כלפי הישראלים (וכלפי פלסטינים אחרים) - אינם משחקים בגפרורים?

אלבר קאמי, מענקי הרוח במאה העשרים, מעולם לא שכח שהוא משחק בגפרורים. "במוחו של קאמי", כתב אחד מפרשניו האוהדים, "ניקרה תמיד המחשבה שאמו, אחיו וחבריו עלולים להיחשף לטרור בגלל מלים שהוא היה יכול לומר בלי לסכן את עצמו כלל ועיקר". היסוסיו ומתינותו כאינטלקטואל, וסירובו לקבל את "קו המפלגה", גבו ממנו מחיר כבד, כולל פרידה מידידו ז'אן פול סארטר, שנהפך לאויבו המר.

בתום מלחמת העולם השנייה החל סארטר להאמין ב"היסטוריה", וסבר שבה טמונה הדרך לפתרון המצב האנושי. אם ישכיל האדם להבין את התהליך ההיסטורי שבו הוא מתקיים יבין גם את היעד והייעוד ההיסטוריים שאליהם עליו לחתור. משמעות קיומו של האדם, סבר סארטר, תיגזר ממקומו ומתפקידו בתהליך היסטורי זה.

קאמי התנגד בכל תוקף לתפישה זו של האלהת ההיסטוריה, ולהנחה שמשמעות הקיום האנושי נגזרת ממנה. לטענתו, האדם אינו מסוגל להגיע לחשיפה ולהארה מלאה של פשר קיומו ההיסטורי, ואינו יכול להבין במדויק מהו מקומו בתהליך ההיסטורי ולאן עליו לחתור מכאן. האדם אמנם מתקיים בהיסטוריה, אך קיומו אינו חופף לה. הוא מתקיים גם ב"עולם" שפועל עליו ושאליו הוא מגיב.

קאמי לא קיבל את הציווי ההיסטורי לפעולה מבית מדרשו של סארטר גם מכיוון שציווי זה שולל את הרעיון של חירות האדם; הוא מציב את האדם כמי שמתקיים למען ההיסטוריה ולמען תכליותיה, ואינו מאפשר לאדם לפעול בשום דרך אחרת, אלא בדרך המהפכה. אל מול המהפכה הציב קאמי את המרד המוגבל אך הדינמי.

קאמי לא האמין בקיומו של "מצב אנושי" שנגזר מנסיבות היסטוריות. "עלי להודות", הוא כתב, "כי אני פסימי באשר למצב האנושי, אולם אני אופטימי באשר לאדם". בשנת 1939 הנוראה כתב מתוך אמונתו בעולם: "בסופו של דבר, תמיד העולם הוא שמנצח את ההיסטוריה".

עמדתו העקרונית של קאמי נגד ההיסטוריה ונגד המהפכה התבטאה בהתנגדותו למהפכה מבית מדרשה של FLN, תנועת השחרור האלג'ירית. כאינטלקטואל שדגל בגישה של "מידתיות" הוא חתר תמיד לפתרונות שקולים ומדודים לסכסוך הצרפתי-אלג'ירי. הוא התעקש וטען שקיימת אפשרות לפיוס בין הצדדים, ועמד על כך שלכל הפחות יש להוציא את האזרחים ממעגל האלימות, כי אחרי הכל "לא כל הצרפתים באלג'יריה הם חיות צמאות דם ולא כל הערבים הם טובחים מטורפים".

קאמי גינה תמיד את האלימות הצרפתית. אולם באותה נשימה גינה גם את האלימות של FLN, שמשום מה רבים בשמאל הרדיקלי הצרפתי קיבלו בהבנה בשם התהליך ההיסטורי שהיה אמור להסתיים בניצחון "הצדק". קאמי הדגיש שאסור להיכנע להיסטוריה. מבחינתו הטרור של FLN לא היה ביטוי ל"הומניזם של המדוכאים", אם לצטט את פרנץ פנון. לא ייתכן, טען, שארגון שחרור ירצח ילדים.

קאמי גם הבין את מגבלותיו של האינטלקטואל במצבי קונפליקט הרי אסון. הדבר האחרון שאינטלקטואל אמור לעשות הוא לדבר בשם ערכים נעלים ונשגבים. אינטלקטואלים, אולי יותר מכל אדם אחר, הם בריות חסרות אונים, וראוי שייזהרו מלנסות לפצות על אין האונות באמצעות הגזמות מילוליות.

זאת ועוד, אינטלקטואל אינו יכול להתנכר לבני עמו ובוודאי לא להתנתק מהם. אחרת אין הוא אינטלקטואל. לאינטלקטואלים אמיתיים, כותב קאמי, יש הורים, חברים, מקומות מוכרים, זיכרונות חמים. הייתי מוסיף שיש להם גם קשרים ומחויבות לבני עמם. "אם מישהו עדיין מחזיק בדעה ההרואית שאחיו צריך למות ובלבד שלא ימותו עקרונותיו, לא אוכל אלא להעריץ אותו מרחוק. אני לא מסוגל לכך". קאמי בז לאינטלקטואלים ששנאו את ארצם ובמידה מסוימת ייחלו לנפילתה.

בסופו של דבר קאמי נכשל. הוא נקלע למבוי סתום, שבו אף אחד מהצדדים לא היה מוכן להקשיב לו. במובן מסוים הוא מצא את עצמו לכוד בין ה"היסטוריה" ל"עולם". הוא ספג קיתונות של בוז בגין התעקשותו על מידתיות ודבקותו בעמדת האמצע. מצד אחד נחשב לבוגד ומצד אחר ללא רלוונטי ופתטי.

קאמי, יש לזכור, היה צרפתי-אלג'ירי, שחש שייכות הן לאדמת אלג'יריה והן לאדמת צרפת, ולא היה מוכן לוותר על אף אחת מהן. אלג'יריה לא היתה רק המקום שבו נולד, אלא גם המקום שבו חיה אמו. כשנדחק בגבו אל הקיר הכריז את הכרזתו המפורסמת - "אני מאמין בצדק, אבל אגן על אמי לפני שאגן על הצדק".

כאשר אני קורא מאמרים של אינטלקטואלים ישראלים המתייחסים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אני חושש שרבים מהם כותבים מתוך "ההיסטוריה", תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מ"העולם". בקריאה לפעולה בתוך "ההיסטוריה" ומתוכה הכל, כביכול, ברור. ההיסטוריה מבהירה עד תום לכל אותם אינטלקטואלים מאין באנו (מהכיבוש), היכן אנו עומדים (במבוי סתום) ולאן אנו הולכים (לקטסטרופה), אלא אם כן נציית לציווי ההיסטורי הצודק והנכון (נסיגה מלאה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית). יתרה מזאת, מכיוון שההיסטוריה מורה את הדרך הנכונה והצודקת, אפשר למעשה לוותר עליה ולקפוץ היישר אל סיומה הצודק והנכון: קץ האלימות באמצעות הסכם שלום ונסיגה מלאה מהשטחים.

אולם העולם מסובך, מורכב ואינו יכול להיות מואר לחלוטין. אין אפשרות להיות מחוץ לעולם בנקודה שממנה ניתן לראות ולהבין את הכל. האינטלקטואל מדבר אל קהלו מבפנים תוך התיימרות להיות בחוץ, בעמדת רואה-כל, המאפשרת לו לנסח את הפתרון הנכון והצודק בשם עקרונות נעלים, נשגבים ואוניברסליים, הנגזרים מההיסטוריה. פעמים רבות עמדה זו עלולה להתברר כהרת אסון.

הבוז שרוחשים אותם אינטלקטואלים ישראלים, בשם אותם ערכים נעלים, נשגבים ואוניברסליים, לכל עמדה פרטיקולרית לאומית, מסורתית ובוודאי דתית, היא הגורמת לישראלים רבים להפנות להם עורף. אינטלקטואלים ישראלים רבים, אני חושש, ויתרו על רוב הישראלים. הם כבר לא מדברים יותר מתוכם.

ב-1953 הודה קאמי שהבחירה הפרטית שלו היתה "לא לשבת לעולם על כס המשפט". את חייו ביקש להקדיש "להוויה הרגילה של ההיסטוריה ושל בני האדם, לחיי יום-יום מוארים ככל האפשר, למאבק עיקש נגד השפלה עצמית והשפלת הזולת".

היכן אלבר קאמי הישראלי?

ד"ר נוימן מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו