בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אז למה רצחו את רבין

194תגובות

קודם רצחו אותו, אחר כך רצחו את דרכו, ועכשיו רוצחים את זכרו. אין מסתפקים עוד בתפקיד הקברנים, עכשיו גם מספידים ומפרשים. בשנה הבאה יגיע תורו של אביגדור ליברמן לספוד.

הרי גדעון סער, ראובן ריבלין ובנימין נתניהו עצמו יודעים בדיוק למה התכוון יצחק רבין; כבר אז, בימים הטרופים והטורפים, הם קיימו אתו דיאלוג גלוי לב, מרפסת מול מרפסת. כבר אז, בעודו חי, חלק אתם את סודותיו, בלכתם יחדיו ובטרם עת אחרי ארונו השחור. התחלפו הזמנים: כעת הם לא באים לקבור את רבין, הם באים להלל אותו.

להתנפל על הרוצח לבדו, זה פשוט וקל. יותר מסובך לטפל במי שסימנו לו את המטרה. בחקירתו הודה: "ללא פסק הלכה או דין רודף מפי מספר רבנים, הייתי מתקשה לרצוח. אם לא היה לי גב, לא הייתי פועל". הרצח הזה מעולם לא נחקר, ומי שהכשירו את הקרקע וזרעו פורענות – מתהלכים חופשי. מה הפלא שהרוח הרעה לא נכלאה, והיא ממשיכה לרחף על פני הארץ ולבעת אותה.

קל גם להוקיע את "נוער הגבעות" ואת גובי "תג מחיר", כאילו עדיין מדובר בעשבים שוטים ולא בערוגה עצמה; כאילו ממזרים המה, שנולדו מבעילת ניאוף, וייחוסם המשפחתי לא נודע.

לפיכך נתכנסנו כאן השנה, בכיכר, כדי לתחום על דעת המקום והקהל את "גבולות הגזרה לוויכוח הדמוקרטי". פה אחד אנחנו מחליטים בזאת לפסול רצח, להוציא אותו אל מחוץ לתחום ההסכמה. איך לא חשבנו על זה קודם, למה השחתנו 17 שנה על דיבורי שלום; סרק, סרק. אלמלא היתה העצרת נלעגת, היא היתה דוחה ומעליבה. רק 15 אלף נאספו במוצאי שבת – פחות מבכל עצרת קודמת – כי יש עדיין אנשים שמבחינים בזיוף, בשכתוב הביוגרפיה שלו וההיסטוריה שלנו.

שלשום שמעתי ברדיו קטע קצר מנאומו באותו ערב בלי בוקר: "אני מאמין שיש סיכוי לשלום", היו מלותיו הראשונות, ואולי מלים אחרונות. כעת מתעקשים להנציח אותו, אבל בלעדיו – יום הזיכרון ליצחק רבין בלי רבין, ובלי הסיבה האחת והיחידה שבגללה נורה מהמארב.

סוף-סוף מגיעים לקונסנסוס לאומי: רצח פוליטי – לא בדמוקרטיה שלנו. רגע, לאט לכם: מי בכל זאת היכה אותו, ולמה לא נרצה הקורבן. זקני העיר עומדים, עכשיו גם צעירי תנועות נוער לצדם, ואיש לאחיו אומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". אז מי הוגה אותו מן המסילה, לעזאזל, ולמה לא נשמעה עד כה מלה של חרטה. ואם רבין לא רצה במדינה פלסטינית – על פי הגרסה המעודכנת – אז למה בעצם רצחו אותו.

ה"שלום" נהפך לביטוי מגונה, הס מלהזכיר, נמאס. עד מתי אפשר לדבר על שלום-שלום ואין שלום. אבל בין מלחמה למלחמה – קטנה או גדולה – נישא ציונה נס ודגל, נעשה צדק-לכל כ"שמאל חברתי". "שלום-עכשיו שייך לעבר, לצד הישן", אומרים הפוליטיקאים החדשים ומוסיפים: "בנושא המדיני אין הבדל בין המפלגות".

"אין הבדל", וזה באמת האסון, שאותו היטיבו להגדיר: בדרך אפרת היא בית לחם, קבורה לה "המדינה היהודית והדמוקרטית" שמבכה על בניה, ובמקומה הולכת וקמה המדינה הדו-לאומית; "לכן לילה לכם מחזון", כדברי הנביא מיכה ויושב ראש הכנסת.

אין לי להאשים אלא את עצמי. אני שיזמתי את חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. אז חשבתי לעצמי שמחוקקים את המובן מאליו, אבל טעיתי. היום לא הייתי חוזר על השטות הזאת. אי-אפשר ולא צריך לכפות: הרוצה לזכור – יזכור לפי דרכו, והרוצה להשכיח – מי יעצור בעדו. רק לא לסלף באחדות מעושה, שפעם מחזיקה דם ופעם – מים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו