על רצח לא מדברים

יוסי קליין
יוסי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי קליין
יוסי קליין

היו אצלנו בבית שיחות שנקטעו באזהרה ש"על זה אצלנו לא מדברים". אצלנו לא דיברו על נושאים מטרידים: לא על סרטן, לא על בגידות ולא על התאבדויות. לפעמים נשמעה גם אזעקת אמת: "הילדים! הילדים!" ואז היתה השיחה מטואטאת במהירות וביעילות אל מתחת לשטיח, ועוברת להתנהל בשפה שלא הבנו, העיקר להפגין שהכל בסדר, שהחיים יפים ושאנחנו משפחה מאושרת. עם הזמן הלך השטיח ותפח מרוב נושאים שטואטאו מתחתיו, וכבר אי אפשר היה לדרוך עליו. לא נותרה ברירה אלא לדבר על הכל, גם על סרטן, בגידות והתאבדויות.

רצח רבין הוא נושא מטריד. לו היינו משפחה לא היינו מדברים עליו. הרצח הזה הוא כמו ריח רע שעולה לפתע בארוחה חגיגית וכולם מעמידים פנים שכלום לא קרה. למה לעשות מזה עניין, הרי מחר מחרתיים שוב ניפגש ואיש לא רוצה שדווקא את הרגע הזה נזכור.

מדור הזירה

זיכרון לאומי הוא יותר אלסטי מזיכרון אישי. קל לעצב אותו מחדש. הילדים ישאלו למה נרצח ראש ממשלה? אין בעיה. נשנה פסקה או שתיים בספרי הלימוד, נשפר את הניסוח בוויקיפדיה, נשמיט כמה פרטים בחוזרים של משרד החינוך ונקפיד לציין שארבעה בנובמבר 1995 הוא סתם עוד יום בלוח השנה. אחר כך נצמיד את יום הזיכרון לתאריך עברי שאף אחד לא מכיר. עצרת הזיכרון תוקדש לאיש ולא לרצח, ויהיו בה יותר זמרים מנואמים. נצהיר בגאווה שפה פוליטיקאים לא ידברו, ונמציא לקורבן מורשת שהוא עצמו היה מתקשה לזהות.

רצח רבין הוא רצח פוליטי, ומפוליטיקה עולה ריח רע של פילוג, אלימות ושנאה. עם אלימות ושנאה קשה להתמודד, אבל נוח להתעלם מהן. יגאל עמיר רצח את רבין אחרי הסכמי אוסלו. הסכמי אוסלו? מישהו בכלל זוכר מה זה? אנחנו יודעים שרבין נרצח, אנחנו משתדלים לשכוח למה. עדיף לטאטא מתחת לשטיח ולא לחיות עם הריח הרע הזה.

זיכרון הרצח עולה בנחירי כולם, וכולם מעמידים פנים ששום דבר לא קרה. כולם רוצים זיכרון יפה יותר. רציתם מיתוס? תקבלו מיתוס, אבל תתכוננו למיתוס חדש ומשופץ. רבין, אחרי השיפוץ, הוא כבר לא פוליטיקאי שבחר בדרך מדינית מעוררת מחלוקת, אלא פלמ"חניק תם תכול עיניים ופרוע בלורית, שהיה רמטכ"ל. אפילו ישראל הראל מאוהב בו. זה עכשיו המיתוס, תפנימו.

מעכשיו נדבר הרבה על רבין הפלמ"חניק ומעט על רבין מאוסלו. עם רבין המדינאי קשה להתמודד ועם רבין הנער קל וגם נעים. יסבירו לנו שאנשים רעים ניצלו את תמימותו וגררו אותו, כמעט בעל כורחו, להשתתף בפשעי אוסלו. פשעי אוסלו? כן, אתה אומר "אוסלו" ומיד מישהו קופץ ומתקן: "פשעי אוסלו". עוד שנתיים שלוש כבר לא יהיה צורך לתקן, החיבור יהיה כבר מובן מאליו.

הרצח, וחשוב מזה - הרקע לרצח, עוצבו מחדש ונצבעו בצבעים שמתאימים לגלימת האחדות המזויפת שלובשים בעצרת הזיכרון. במוצאי שבת האחרון נוספה לגלימה המזויפת גם מצנפת עם נוצות ופונפונים: מזכ"ל בני עקיבא ורב ההתנחלות עפרה. ההשתתפות שלהם עוררה שאלה שתקווה כמוסה בצדה: האם סלחו לנו? במשך 17 שנה אמרנו שהרוצח עמיר הושפע ממנהיגי הימין ורבניו. זה באמת נכון, אמרו בימין, אבל חאלס! כמה זמן עוד תזכירו לנו את זה? בואו לא נדבר על "רצח" (הילדים! הילדים!) בואו נדבר על "אלימות", אחרת ניעלב ונכעס.

אוי, כמה שנעים לדבר נגד אלימות! באלימות, ברוך השם, אנחנו שותפים שווים - אנחנו רצחנו בכיכר ואתם מתפרעים בבילעין. עכשיו כולנו נלחמים באלימות. כולנו מאוחדים במלחמה באלימות ורק והרצח הזה מסתובב לנו בין הרגליים ומפריע לשלב ידיים. השיטה לעצב את הזיכרון היא להמציא שמות: לא "רצח" אלא "אלימות", לא "כיבוש" אלא "זכותנו על הארץ", לא "אפרטהייד" אלא "מסלולי תחבורה נפרדים". גם אצלנו לא אמרו "סרטן" אלא "מחלה קשה", ולא "התאבדות" אלא "מוות בנסיבות טרגיות".

אני כבר לא יכול לחכות לאירוע ההנצחה האולטימטיבי שיתקיים בעוד שנתיים או שלוש. בכיכר ינאמו הנשיא וראש הממשלה, ושלמה ארצי ישיר את "האיש ההוא". כולם ידברו על האחדות למרות שהיא איננה, ולא על זיכרון הרצח למרות שתמיד יהיה.

בעוד ארבע-חמש שנים נזכור ש"רבין מת בנסיבות טרגיות". את העצרת נפתח בדקת דומייה שתוקדש לנפגעי אסון אוסלו, ואם מישהו יתעקש שרבין נרצח, נעיר לו שתמיד היו לו בעיות שתייה, ולך תדע, אולי בכלל נדרס. ייתכן גם שמת ממחלה קשה, אבל על זה בהחלט לא מדברים אצלנו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ