בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שז'בוטינסקי הבין

18תגובות

שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ציוני רוסי צעיר: "התנועה (הלאומית) הערבית במובן הרציני של המושג עדיין לא קיימת, אין עדיין בנמצא אינטליגנציה הנחוצה לשם כך, אין די אחדות בין שבטים נפרדים ופראיים למחצה בתוככי חצי האי ערב ובין מוסלמים ונוצרים בסוריה... ואולם, כל זה לא יאחר לבוא, שכן לכך ישנה קרקע מצוינת - טריטוריה רצופה, פיתוי העוצמה המספרית, תרבות עתיקה, היסטוריה מפוארת".

כך העריך את סיכויי הצמיחה של הלאומיות הערבית ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי. לשמחתם של הציונים ולצערם של הערבים, הדברים התגלגלו אחרת כידוע: ניצניה של הלאומיות הערבית נגדעי באבם עם התפוררותה של האימפריה העותמנית. "הטריטוריה הרצופה" המיושבת ברובה בערבים, שז'בוטינסקי כה התפעל ממנה, נקרעה על ידי מעצמות המערב לחבלי ארץ נפרדים, שאחד מהם - ארץ-ישראל/פלסטין - נועד לשמש, מבלי שאיש שאל את פי תושביו, בית לאומי ללאום לא-ערבי, שעתיד היה להפוך באותו חבל ארץ ממיעוט מבוטל לרוב מוחלט.

דווקא היום, יום השנה ה-95 להצהרת בלפור, כדאי לזכור את ההתפתחויות האלה בתולדות המזרח התיכון הערבי, שלהן לא ציפו לפני מאה שנה, לא הערבים ולא הציונים הריאליסטים דוגמת ז'בוטינסקי. כדאי לזכור אותן לא כדי להטיח האשמות מוסרניות בתנועה הציונית, על שבזכות מאמציה הדיפלומטיים והרגישות המקראית המפותחת של הבריטים השיגה תמיכה בהקמת בית לאומי לעם יהודי בארץ-ישראל: כל תנועה לאומית חפצת חיים במצב דומה היתה עושה הכל כדי לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לפניה, בנסיבות החלוקה מחדש של העולם על ידי המעצמות הגדולות.

ואולם, עלינו, הישראלים היהודים, לזכור את השבר והחורבן של הלאומיות הערבית המודרנית בערש לידתה, שמתוכם נולד ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. עלינו לזכור ולו כדי שנפסיק אחת ולתמיד את הדמוניזציה של ההתנגדות הערבית לציונות.

ההתנגדות הערבית (כולל הפלסטינית) לציונות ולמטרותיה מתוארת בשיח הישראלי כהתנגדות להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. זהו תיאור נכון, אבל מיתמם, שנמנע מלפרט את המשמעות הסמלית והמעשית בעבור הערבים, של הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. בדרך זו ההתנגדות הערבית מוצגת כבלתי מוסרית וכמונעת מרשעות לשמה, ולא היא.

על רקע זה גם אפשר גם להבין הקבלות חסרות שחר, מפורשות או מרומזות, בין ההתנגדות הערבית לציונות ובין הנאציזם, שמעלים מדי פעם פוליטיקאים והיסטוריונים ישראלים. האמת היא שאין שום דבר מרושע או לא מוסרי בהתנגדותו של עם לוותר על חלקים ממרחב קיומו הלאומי-התרבותי, לטובת בני לאום זר שברובם זה מקרוב באו.

עלינו להבין, כי הסיבות להתנגדות של הערבים לציונות, שעלתה בעקבות הצהרת בלפור, נעוצות בחוסר נכונות למסור את אדמתם לידי עם זר, לא בשנאה עיוורת בת דמותו של הנאציזם, שכוונה אל היהודים באשר הם יהודים. התנגדות כזאת היתה מאפיינת כל עם נורמלי בנסיבות דומות. אם נבין את הסיבות להתנגדות, כי אז נלמד להעריך את גודל הוויתור שנכונו לוותר כמה ממנהיגי העולם הערבי, במסגרת היוזמה הסעודית (משנת 2002), החותרת להשלמה עם קיומה של ישראל בגבולות 1967.

משנלמד להעריך כיאות את הנדיבות שבוויתור הזה, אולי דרישתם של הפלסטינים המתונים למדינה בעלת רצף טריטוריאלי של ממש, לא תיראה לנו מוגזמת. וכדי שנוכל להבין וללמוד כל זאת, מוטב להציץ מדי פעם לתוך החלומות והמציאות בעולם הערבי במשך כמה רגעים היסטוריים לפני ה-2 נובמבר 1917, כפי שהשכיל לראות אותם ציוני צעיר ופיקח אחד מאודסה - ז'בוטינסקי.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו