היכונו לביאת הנשיא

איל מגד
איל מגד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל מגד
איל מגד

השאלה הגדולה היא לא על הצורך בחזית הצלה, אלא מי יתייצב בראשה. מי שראוי לעמוד בראש החזית להצלת ישראל מעצמה צריך להיות המנהיג הכי פחות זחוח, הכי מיוסר. באזכרה ליצחק רבין בהר הרצל היה ברור מיהו. מה שנחרט באותה אזכרה יותר מכל דבר אחר היו פניו החמורות של נשיא המדינה. זה לא היה אותו שמעון פרס הנותן דרור לדמיונו היוצר ומפליג בשבחי העם הזה. זה לא היה אותו פרס המדביק אותך בהתלהבות מהגדולות והנצורות המתחוללות כאן. זה היה פרס שנראה מודאג להחריד. פניו ביטאו, אולי לראשונה, את מה שרבים מאתנו חשים: שהגיעו מים עד נפש.

אם פרס רוצה להיחרט בזיכרון ההיסטורי היהודי כמנהיג דגול, משכמו ומעלה, הוא לא יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד. פרס הוא האיש היחיד שמסוגל להוציא קצת אוויר מהאגואים המנופחים המנהיגים את המחנות שמשמאל לגוש הימני-הדתי. הוא היחיד, שאף אחד מאותם אגואים לא אמור לחוש פחיתות כבוד אם יתייצב מאחוריו.

האם מוגזם לצפות משלי, מאהוד, מיאיר, מציפי, משאול ומזהבה, שיתייצבו על מפתנו של הנשיא ויבקשו אותו לעמוד בראשם, בראשנו, בראש חזית הצלה מעצמנו? האם עד כדי כך הם מלאים בעצמם, שאינם יכולים לשים את עצמם לרגע בצד? שוו בנפשכם איזו דוגמה אישית של הצנע לכת הם יתנו אם יעשו את המהלך הזה. אין דבר שהעם הזה זקוק לו יותר מאשר קצת צניעות, מידתיות, הקטנה של ה"אני'". אין דבר שהעם זקוק לו יותר מאשר מורה דרך שבע ניסיון וימים, שיוכל ממרומי גיל העצה להטיף לו קצת מוסר. שיבה מאוחרת של מנהיג המתעלה על עצמו, ששעתו היפה היא דווקא שעתו המאוחרת, אינה זרה להיסטוריה. היו דברים מעולם.

הייתי בטוח שלפרס ולמעטים ששרדו מדורו כבר אין כוח להסתכל למציאות הישראלית המייאשת בעיניים; שכבר לא לפי כוחם להודות בהידרדרות המוסרית-התרבותית הנוראה המתרחשת כאן, ולכן הם נאחזים עדיין בכל הבהוב של אור לגויים כדי להצדיק את ה"אף על פי כן". אבל אז ראיתי את פניו האפורות של הנשיא באזכרה לראש הממשלה הנרצח ואמרתי לעצמי: הוא לא רק רואה, הוא גם מתפלץ. חשבתי מה עובר בראשו, אם באמת הוא יכול לתת לעצמו פטור ולכלות את כהונתו בטקסים, כשברור שגם בשעה מאוחרת זו, מבחינתו ומבחינתנו, יש סיכוי שהוא ולא אחר יכול עדיין לשנות את מסלול ההתרסקות.

חשבתי שאולי דווקא בתוקף הממד הלא מציאותי שקיים בו ובדורו, דווקא בכוח החלום המשתלט אצלם על המציאות, יש איזה סיכוי שהוא יכפה את החלום הזה על הבוחרים ביום הדין. בכוח הרוח, חשבתי, אותו כוח לא ממשי שהניע את הציונות בראשיתה, יוכל אחרון המדינאים ה"רוחניים" לשכנע את העם הזה, את העם שמפעמים בו גנים של בעלי חלומות, שהחלום עדיין מציאותי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ