בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזכות הקול היהודי

41תגובות

לארה"ב אמור להיות היום נשיא חדש. אולי ישן. גם ישראל תקבל נשיא חדש, שרק במקרה יושב בבית הלבן. ושוב יחל המרוץ לשכנע את הנשיא האמריקאי שישראל היא הנכס האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון. אמנם מדינה כובשת, מעוטרת בסמלי גזענות, שכמו שכנותיה איננה מפרידה בין דת למדינה, אבל בכל זאת, מקיימת בחירות חופשיות, כמו מצרים, ומטפחת היי-טק כמו הודו. בעלת ברית שממתינה בחשש למוצא פיו של הנשיא האמריקאי החדש, כדי לדעת אם ישמור על הירושה שקיבל מקודמו או מעצמו, או שעליה לשלוף את חרבה המדינית מנדנה.

כמו כל נשיא אמריקאי, גם הנבחר האמריקאי החדש יידרש להציג את פתרונותיו למלחמה באפגניסטאן, לצקצק בלשונו מול הטבח בסוריה, להתחבק עם המלך הסעודי, לגעור בסין על זלזולה בזכויות אדם, לנופף אצבע מאיימת מול איראן ולהבטיח לישראל ברית עולם. וכדבר שבשגרה, גם הפעם ייחלו תמימים רבים בישראל לכך שהממשל האמריקאי החדש "יעשה משהו" עם תהליך השלום. תהליך שמזמן הפך בישראל לאחד הנושאים השוליים במדיניות החוץ שלה. שוב נקרא לארה"ב להתערב, להפגין נחישות, לזמן את הצדדים, ושוב תתכנס וושינגטון אל פינת הצופה שאיננו יכול להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה דמוקרטית.

בהגדרה הזאת טמון הכשל של המדיניות של ארה"ב, שבמקומות אחרים בעולם לא היססה להתערב, אפילו בכוח - להפוך משטרים כמו בעיראק ובאפגניסטאן, להשעות סיוע בגלל פגיעה בחופש הדת כמו במצרים, לצמצם סיוע לפלסטינים משום שהעזו להמרות את פיה ולבקש הכרה מן האו"ם, להטיל סנקציות על מדינות משוקצות כמו סודאן. ישראל, בצדק, איננה שייכת לקבוצת המדינות הללו. לא רק משום שהן אינן דמוקרטיות אלא בשל הגדרתן כאנטי מערביות. בעיני וושינגטון, דמוקרטיה לכשעצמה היא עניין שולי ואיננה עילה לידידות וליחס מיוחד.

כי וושינגטון מחלקת את העולם לארבעה צירי מדינות: "חברות המועדון" שבו כלולות מדינות אירופה והחברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, "ציר האדישות" שבו כלולות רוב מדינות אפריקה, שמבחינתה של ארה"ב יכולות להרוס האחת את השנייה, "ציר העונש" - מדינות שבהן יכולה ארה"ב לעשות כרצונה, ו"ציר הנימוס", עולם שלישי שבו רשומות מדינות כמו סעודיה, קטאר, כווית וירדן, שאליהן אפשר לצרף גם את טורקיה וישראל. כשמדובר במדינות אלה הכלל הוא שאין להתערב ב"ענייניהן הפנימיים", אבל מותר לבקש מהן טובות.

החלוקה הזאת משוכללת בהרבה מן החלוקה האמריקאית המסורתית שחצתה את העולם לטובים ורעים, לאלה ש"אתנו" ואלה ש"נגדנו". זוהי חלוקה נוחה גם לחלק ממדינות העולם השלישי, שיכולות לדרג עצמן כטובות יותר או פחות על פי ה"ציר" שבו כלא אותן הממשל האמריקאי. הודו "טובה" מאפגניסטאן, טורקיה "חביבה" מתוניסיה, קניה "ראויה" מניגריה.

וישראל? כאן קבורה טעות אופטית מדאיגה. בזכות יהודי ארה"ב וכוחם האלקטורלי, נחשבת ישראל לחלק מציר "הנימוס" שאין להעליבו, קל וחומר להתערב בענייניו. בלעדי הקול היהודי ייתכן שישראל כבר מזמן היתה כלולה ברשימת המדינות שמפריעות לקידום האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. ישראל, שגרמה עד כה לממשל לפתל את מדיניותו האזורית סביב רצונותיה ומשוגותיה, משוכנעת שהפטנט ימשיך לעבוד גם תחת הממשל האמריקאי החדש. היא כנראה צודקת, שהרי עד כה היא הצליחה לא רע לשכנע את הממשלים האמריקאיים שהבעיה הפלסטינית היא נושא ישראלי פנימי שאין להתערב בו, כראוי למעמדה ב"ציר הנימוס". הבעיה תתחיל כאשר מרוב הצלחה תעבור ישראל מ"ציר הנימוס" ל"ציר האדישות". משם הדרך קלה ל"ציר העונש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו