טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיתונות מתה?

תגובות

ראוי לבחון כמה אקסיומות ואמירות שכיחות בדיון המרתק על מצב העיתונות ועתידה:

הפרינט מת (נכון). בעולם הטכנולוגיה יש שני מודלים; או שטכנולוגיה חדשה משתלבת עם זו הקיימת, או שהיא יורשת אותה. הנה, למשל, יש אתר יד2, אבל יש עדיין גם לא מעט סוכני נדל"ן. אפליקציית GetTaxi לא הרגה את תחנות המוניות הקיימות, בינתיים לפחות. כרטיס האשראי לא הרג את המזומן.

מנגד, יש הרבה יותר דוגמאות הפוכות: המצלמה הדיגיטלית הרגה את הפילם, הדיסק הרג את התקליט, רק כדי להיהרג על ידי ה-MP3; התא הקולי הרג את המשיבון, הדוא"ל הרג את הפקס (אבל לא את הדואר הרגיל).

והעיתונות? היא כנראה מתאימה לדוגמה השנייה. זה ייקח הרבה זמן, אבל הדיגיטל יהרוג את הפרינט. זה קורה לספרים, זה יקרה גם לעיתון המודפס.

העיתונאי מת (לא נכון). יש הטוענים, כי היום, בעידן הבלוגים והרשתות החברתיות - כולנו עיתונאים. אין עוד משמעות לעיתונאי המקצועי. זה קשקוש גדול. בקצה כל לינק שאתם שמים בפייסבוק יושב עיתונאי עם מקלדת.

היו בארץ כמה מיזמים שניסו להקים אתר חדשות מבוסס תוכן גולשים - כולם נכשלו. אנחנו, העיתונאים, קמים בבוקר עם תחום הסיקור שלנו והולכים לישון אתו. אנחנו מדברים עם מקורות כל יום, כל היום, זה לא מין תחביב צדדי שלנו. אני מנסה לחשוב, כמה פעמים בכל הקריירה שלי מצאתי סיפור טוב בבלוג, כזה שהייתי צריך לעשות עליו פולו-אפ. אפשר לספור את זה על יד אחת, וזה כולל בלוגים מקצועיים בענף.

הבלוגספירה כן יכולה להרוג את הפובליציסט, זה שיושב עם מקלדת והוגה. יש די אנשים מבריקים ויצירתיים הכותבים היום ברשת, כך שמדור הדעות מאבד חלק מחשיבותו, עיין ערך פלטפורמת כותבים משפיעה כמו האפינגטון פוסט.

העורך מת (חצי נכון). הטקסט שעיתונאי כותב, או כתבת הווידיאו שהוא מכין, צריכים לעבור עריכה. עורך דרוש כדי לתת הכוונה, לראות את התמונה הגדולה, לייצג את הקורא הסביר, וכדומה. במובן זה, הוא נחוץ ויישאר כזה.

אלא שהיום אין נאמנות למוצר או לפלטפורמה. אינני מנוי של "מעריב" ואיני קורא אותו מההתחלה עד הסוף. רשימת הפיד בטוויטר, החברים בפייסבוק, רשימת ה-RSS ואפליקציית הפליפבורד - הם "העורך" שלי, כולם אגרגטורים של תוכן מגוון. צריך ללמוד לחיות בפלטפורמות האלה.

המודל העסקי מת (נכון). המודל העסקי הנוכחי של העיתונות מת. מודל עסקי אחר יקום תחתיו. גם בעידן הדיגיטלי אנשים מוכנים לשלם על תוכן. לפעמים הם אפילו אוהבים לשלם עליו.

אנשים מוכנים לשלם על סרטים ב-Netflix, על ספרים בקינדל, ועל מוסיקה בספוטיפיי. אנשים מוכנים לשלם ללואי סי-קיי כדי לראות הופעה במחשב, ולרדיוהד כדי להוריד את הדיסק שלהם, ו-לRovio בעבור הציפורים הזועמות שלהם. אנשים אפילו מוכנים לתרום כסף לבלוגרים שהם אוהבים. רק תנו להם הזדמנות לשלם סכום הוגן על תוכן שהם באמת רוצים - והם יעשו זאת.

העיתונות מתה (לא נכון). אנשים אוהבים סיפורים, ותמיד יאהבו. צריכת התוכן בעולם רק עולה. אנשי עסקים מקבלים החלטות על פי ידיעות בעיתונים. העיתונים יצטרכו למצוא מודל עסקי חדש. מדברים על חומות תשלום - רעיון טוב, שכדאי להתחיל למשש ולממש אותו גם כאן בארץ.

גם העיתונאי יצטרך להשתנות. הוא יצטרך לדעת לעבוד גם בקצב האינטרנט, לכתוב יותר במהירות, לצלם סטילס, להצטלם לווידיאו, ולתחזק אישיות רשת. כל זה זוטות. בסוף יישארו לו המקורות, 5 המ"מים, המחויבות לקורא והאמונה שאפשר לשנות.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות