עיתון, סמרטוטון, ומה שביניהם

יוסי שריד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי שריד

השבוע השתתפתי בכנס העיתונאים השנתי, ושוב נוכחתי לדעת: לא רק הדיוטות, גם העיתונאים עצמם מתקשים להגדיר את תפקידם. חזר שם הניגון על החובה להיות "אובייקטיביים" ו"מאוזנים". שטויות במיץ של עצמנו. רק בפרובינציית-ישראל עדיין מעמידים פנים.

בבריטניה, יש להניח, מבינים משהו בהלכות דמוקרטיה: תפקידה של אופוזיציה הוא להתנגד, כך מאמינים בערש הפרלמנטריזם. ואם אופוזיציה כך, התקשורת - על אחת כמה וכמה. אמנם לא בכל עניין חייבים לטפס על קיר ההתנגדות, לפעמים מותר להסכים עם השלטון, אבל זה לא הכלל. הכלל הוא לא לפחד כלל, ואילו אצלנו הפחד מתחיל ליפול. ליל מנוחה לך, כלב השמירה, וחלומות נעימים על נשיכה טובה.

האם נותר באמריקה כלי תקשורת המכבד את ייעודו, שלא הציג את עמדתו - הלאובמה אתה, אם לרומני? גם עיתוני שדה גילו את דעתם - בעד מועמד זה לקונגרס, ונגד מועמד אחר. ולא התבוששו. להיפך: על שקיפותם גאוותם, וכל המטשטש - ידו על התחתונה.

מי לא יודע, ש"ניו יורק טיימס" ו-MSNBC- תמכו באובמה ובלי איזוני-שכל, בעוד "וול סטריט ג'ורנל" ורשת פוקס רצו ביקרו של רומני. טוב גילוי מכיסוי, שמעלה חשד לפחד ולחשבון כמו בימי הטאמאני הול.

לא רק באמריקה. כלי תקשורת בכל העולם החופשי מזדהים, והצרכן פטור מלחקור במואפל ממנו, מלתת סימנים מעידים בספקי החדשות והדעות. "גרדיאן" הבריטי הוא שמאל ליברלי, כשם שה"טיימס" הלונדוני הוא ימין שמרני. ואם ה"ליברסיון" הצרפתי משמאילה, ה"פיגארו" מימינה. הגינות - בוודאי, אך לא התחזות.

תמיד להתנגד, להטיל ספק לפחות, כי כל ממשל מתעתע, ויש ממשלות וממשלים שמתעתעים יותר.

האם התקשורת אשמה, ששמו של ראש ממשלה יוצא למרחוק כשקרן ושרלטן, כחמקן וחמדן? האם לא הוא שעשה לו את השם הזה? וכל יודעיו מבית ומבחוץ שנכוו - נזהרים ומזהירים מפניו: אובמה, מרקל, סרקוזי, הולנד, באן קי-מון, פרס, אשכנזי, דגן, דיסקין, ליפקין-שחק, ידלין, מרדכי, שרון, בנט, שלום, בגין, מרידור וכחלון - כל אחד בתורו ובסגנונו. והרשימה חלקית: נשמטו ממנה שמאלנים ששכחו להיות יהודים, וישמעאלים שפסולים לעדות. כל אלה ועוד הם עדי אופי, ולתקשורת לא נותר אלא להביא דברים בשם אומריהם, ולהוציא את משפטה לאור.

רק עיתון אחד עושה זאת. "הארץ" לבדו מקפיד לפרסם מאמר מערכת, וכל השאר נפטרו ממנו מזמן. למה להסתבך בדעת עיתון העלולה להתנגש בדעת קהל, שתציף את מחלקת המינויים בטלפונים נזעמים. ואולי זה גם ההסבר לנדידת העיתונאים הגדולה - מהתקשורת לפוליטיקה: להשתחרר מכבלי הצנזורה העצמית, ולסלק את המחסום-לפה בידיים חופשיות.

גם "ישראל היום" אינו מתחבא בין השיטין והשטויות. הנה, שלשום ירדה לטמיון כתיבה מגויסת, אך לגמרי אובייקטיבית, יחד עם מאה מיליון הדולר, שהניח הקוביוסטוס היהודי על קרן הצבי ישראל. זה היה הימור מסוכן מדי.

המרחק בין שני העיתונים השקופים הוא כרחוק מזרח ממערב. יש הבדל בין עיתון שמאמין בדרך ויתמוך בכל באיה, ועיתון שהוא הדום לרגליו של ראש ממשלה כלשהו באשר יילך. עיתון שעובד שלטון הוא לא עיתון, הוא סמרטוטון. אין פסול במאמר שבח למנהיג יקר, אך יש פסול בביטאון, שהוא כולו מאמר קבוע לתהילתו.

ובכל שנה נרד לכנס באילת כדי לברר את מה שברור לכל העולם: תקשורת מטעם או בלא טעם - בשתיהן יש טעם רע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ