בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפרטהייד, אלא מה?

305תגובות

האם אנחנו באמת כאלה (גרועים)? כל אימת שמישהו מנסה להשוות בין משטר הכיבוש בשטחים למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה - ומספרם של אלה עולה בהתמדה - הוא מתויג מיד כשונא ישראל וכאנטישמי. אלא שההשוואה הזאת מתבקשת בתוקף העובדות. לא, ישראל איננה מדינת אפרטהייד, אבל הכיבוש בשטחים הוא אפרטהייד. ההשוואה היא לגיטימית, טוב שהיא מכעיסה ישראלים רבים, אולי כעסם יביאם להתבונן סוף סוף בכיבוש, אבל היא אינה אומרת שאין שוני בין שני המשטרים, רודנות הכיבוש ומשטר ההפרדה. למרבה הצער, ההבדל הכי גדול ביניהם הוא שבדרום אפריקה עבר משטר הרשע מן העולם והכיבוש הישראלי רק הולך ומעמיק.

הכומר הדרום אפריקאי בריאן בראון, מתנגד האפרטהייד שנאלץ בזמנו לגלות מארצו, נשא לפני כמה חודשים בכנס בסקוטלנד הרצאה מלומדת ומרתקת על ההשוואה. רודולף הינז, פרופסור לתיאולוגיה אינטלקטואלית באוניברסיטת קיל בגרמניה, העביר לי את עיקריה. מסקנתו של בראון: קווי הדמיון מתירים את ההשוואה.

בראון אומר שצריך לדבר על ממד הנישול באפרטהייד - מהאדמה, מהזכויות, מהכבוד, מהלאומיות ומהכוח, של השחורים בדרום אפריקה ושל הפלסטינים בשטחים. שתי הקהילות השליטות, הלבנה בדרום אפריקה והיהודית בישראל, סבלו בעצמן מדיכוי. הבורים ידעו את נחת זרועה של האימפריה הבריטית והיהודים עברו את זוועות השואה, נוראות לאין שיעור יותר. חלק מהבורים בדרום אפריקה ומהציונים בישראל ביססו את זכותם על הארץ על צו אלוהי. שתי החברות כבשו שטחים בניגוד לחוק הבינלאומי. אחרי ייסוד דרום אפריקה הלבנה, ב-1910, כבשה המדינה את שכנתה נמיביה שהיתה תחת מנדט של האו"ם; ישראל כבשה את השטחים הפלסטיניים כיובל שנים אחר כך.

שתי החברות ראו עצמן כקורבנות, דבר שביסס את שיתוף הפעולה בין ישראל למשטר האפרטהייד, אפילו שזה תמך בעבר בגרמניה הנאצית. שתי החברות ראו עצמן כמגינות הציוויליזציה ואת המאבק נגד השחורים או הפלסטינים כמאבק על ערכי המערב, מול הברברים (השחורים) או הג'יהאדיסטים (הערבים); דרום אפריקה כמאחז מול בריה"מ בתקופת המלחמה הקרה, ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". והכי חשוב: האלימות הראשונית, הממסדית, היתה בשני המקרים של המשטר. אלימות הקונגרס הלאומי האפריקאי והארגון לשחרור פלסטין באו בתגובה.

שתי החברות אופיינו באפליה ממוסדת. בדרום אפריקה האומה היתה לבנה, בישראל המדינה היא יהודית. לא-לבנים בדרום אפריקה ולא-יהודים בישראל היו צריכים לחפש לעצמם זהות לאומית אחרת. בדרום אפריקה הופנתה הזהות לבנטוסטאנים וההומלנדס, שלא הוכרו בידי אף מדינה, בדיוק כפי שאין מדינה שמכירה בכיבוש הישראלי. גם מדיניות ההגירה היתה דומה: בשני המשטרים היא התבססה על קווי מתאר אתניים או גזעניים. רק לבנים הורשו להגר לדרום אפריקה, רק יהודים מורשים להגר לישראל. בדרום אפריקה נאלצו גם המהגרים הלבנים לעבור הליך התאזרחות, בישראל מתאפשרת התאזרחות מיידית לכל יהודי. בשני המשטרים אין גם כל פרופורציה בין גודל האוכלוסייה לבין השליטה בקרקעות.

בראון מבחין בין האפרטהייד הקטן (Petty Appartheid) לבין הגרנד אפרטהייד. באפרטהייד הקטן, זה של הפרדה באתרי בילוי, יש אכן שוני רב בין שתי המדינות. אבל השחורים, הוא אומר, לא יצאו למאבקם כדי לשבת על ספסל אחד בפארק עם הלבנים. הם יצאו למאבק באפרטהייד הגדול, זה של הנישול הממוסד והאלים. הפלסטינים יצאו לאותו מאבק. מה נגיד - מופרך? חסר שחר? אנטישמי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו