בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוצים עבודה, לא מלחמה

19תגובות

מערכת הבחירות החלה. בעבור המנהיגים זה הזמן לדבר גבוהה גבוהה בנושאים בוערים. מבלי לזלזל בסכנה האיראנית, במתיחות בדרום, בדיונים על הסדר מדיני עם שכנינו, כן או לא, יש נושא אחד שהוא לא פחות דרמטי ונוגע לכל אזרח: מלחמת הקיום הכלכלית. זו לא מלחמה על נופש בחו"ל או על דירת פאר, זו מלחמה על הלחם והחלב, על תשלומי המשכנתה, על ספרי לימוד לילדים. יש לנו בארץ מספיק מלחמות מחוץ, למה אנחנו צריכים מלחמה נוספת, על קיומנו הכלכלי?

כולם יודעים שיש אנשים שנזקקים לחבילות מזון. כולם יודעים שיש אנשים עובדים החיים בעוני, ושרויים במלחמת הישרדות מתמדת. חלק ניכר מהאנשים הללו הם מה שמכונה "עובדי הקבלן". עד לא מזמן הייתי אחת מהם. אולי הדוגמה האישית שלי תמחיש את הבעיה.

אני תושבת קרית מלאכי. עבדתי במזנון הכנסת במשך 12 שנה, שבמהלכן עברתי מקבלן לקבלן. בכל שנה, במשך ארבעה חודשים וחצי, בתקופת פגרות הכנסת, פוטרנו, כל עובדי המזנון, ולא קיבלנו משכורות. כך, ב-12 שנות עבודתי לא צברתי ותק ולא הייתי זכאית לפיצויים, ובגלל פיטורי הפגרה גם לא נרשם לזכותי רצף תעסוקתי שיאפשר לי לקבל דמי אבטלה. עבדתי ללא ביטחון תעסוקתי, מפני שאף פעם לא יכולתי לדעת מראש אם הקבלן החדש יעסיק אותי.

במשך שנים פחדנו לדבר, עד שהחלטנו לשים לזה סוף ולצאת למאבק. בסופו של המאבק הבטיחו לנו שיותר לא נפוטר בפגרות. אבל כמו בכל מלחמה, גם במלחמה הזאת נשארו נפגעים מאחור. אני, שהובלתי את המאבק, נשארתי מאחור. הקבלן החדש לא רצה להמשיך להעסיק אותי, ומצאתי את עצמי בבית ללא פיצויים וללא דמי אבטלה. יצאתי למאבק משפטי שבחלקו ניצחתי, אך הוא עוד רחוק מסיום. במקרה שלי היו מי שעזרו, מפני שבכנסת נמצאים ארגונים ואנשים שמודעים למצב. אבל כמה עובדי קבלן נשארים בלי שום עזרה? כמה אנשים בעלי משפחות עובדים ללא תנאים?

אני ניהלתי מאבק ולקחתי סיכונים, בידיעה שאני רווקה ואין לי מחויבויות. אם היתה לי משפחה לפרנס ומשכנתה לשלם, סביר להניח שלא הייתי יוצאת למאבק הצודק הזה. למעשה, עובדי הקבלן ומשפחותיהם הם בני ערובה של שיטת ההעסקה שלהם. המשוואה המכעיסה היא שאם אתה פותח את הפה ומעז לבקש את מה שמגיע לך בחוק, תמצא את עצמך בחוץ. גם אם הצדק והאמת אתך. לכן עובדי הקבלן, בהעדר ברירה, מעדיפים לשתוק ולהודות על מה שנותנים להם.

אני בחרתי להתגבר על הפחד, אבל שילמתי את המחיר. עמדתי מול גורמים חזקים ממני: הקבלן וכנסת ישראל. כן, כנסת ישראל, הבית שאמור להוות דוגמה לכולנו. ציפיתי שיושבי הבית הזה, במקום לעמוד נגדי, נגדנו, עובדי הקבלן, יקחו אחריות וידאגו להעסקתנו בהעסקה ישירה. מקומות ציבוריים חייבים לקבל אחריות על האנשים שהם מעסיקים. כיצד ייתכן שבאותו מקום עבודה יהיו הבדלי מעמדות בין אנשים בתפקידים זהים רק בשל צורת ההעסקה? אחד שהתמזל מזלו והוא מועסק ישירות ולכן מתפרנס בכבוד, והשני סוג ב' שבקושי מסיים את החודש.

אני לא מצטערת לרגע על המאבק. כבר היום עובדי המזנון נהנים מפירותיו. הכנסת בפגרה, בשל הבחירות, אבל הקבלן לא יכול היה לפטר את העובדים. לולא המאבק, העובדים היו נשארים ללא משכורת יותר מחצי שנה.

הגיע הזמן, פוליטיקאים יקרים, שתפנימו - עובדי הקבלן הם עבדים מודרניים. תשאלו את עצמכם אם אתם הייתם יכולים לחיות כך. לפרנס את משפחותיכם, לדאוג לקורת גג לילדיכם, בתנאים כאלה. הסיפור שלי הוא אחד מתוך מאות אלפים. הכסף הוא רק חלק מהמשוואה, החלק השני הוא היחס המזלזל כלפי העובדים והעדר כתובת לפנות אליה לשיפור התנאים. אם נפנה לקבלן, במקרה הטוב הוא יתעלם ובמקרה הרע ישלח אותנו הביתה. כשפנינו לכנסת ישראל, התגובה היתה "מה את רוצה מאתנו?! אנחנו לא המעסיק שלך, תפני אליו".

התחושה היא שאפשר לעשות בנו מה שרוצים. שהציפייה מאתנו היא שנוריד את הראש ונכיר תודה על כך שאנו מועסקים ומקבלים משכורת. הקבלן נותן ואני, הנצלנית, רק לוקחת. הגיע הזמן שתבינו שאנחנו רוצים לצאת לעבודה בכבוד, ולא לצאת למלחמת השפלה מדי יום. אני הגעתי באוטובוסים מקרית מלאכי לירושלים לא כדי להילחם במעסיק נצלן, אלא כדי לפרנס את עצמי בכבוד. לא רציתי לעבוד ולחשוב על ימי החופשה שאני זכאית להם אך איש לא מעלה בדעתו לתת לי, על החזרי הנסיעות שלא קיבלתי, על דמי ההבראה שנשללו ממני, על תשלומי שעות נוספות שאפשר רק לחלום עליהם, ומעל הכל על העדר כל יחס אנושי, כי אני בת אדם.

זה הנושא שהייתי רוצה שיעמוד במרכז במערכת הבחירות הזאת. ואני בטוחה שאני לא לבד. "רוצים עבודה, לא מלחמה".

הכותבת היתה מובילת מאבק מזנון הכנסת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו