מה עושים עם "שלוש שקל"?

צפי סער
צפי סער
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפי סער
צפי סער

לתקן או לא לתקן - זו שאלה שרבים מהדוברים עברית רהוטה מרבים להתחבט בה. בן שיחך אומר שלוש שקל - תתקני ותצטיירי כנודניקית קטנונית או שתניחי לצרימה לחלוף ותצאי קולית? ומה בנוגע לגרביים אדומות? ול"בגלל ש"?. בין שבוחרים לתקן ובין שלאו, העמדה שנתון בה אדם המיטיב לשלוט בשפה ובא בדברים עם מי שמדבר בשגיאות היא עמדה פוליטית.

כמי שנמנית עם אלה שהשליטה ברזי השפה היא אחד מכישוריהם העיקריים (ושמא היחידים), אני מכירה את העמדה הזאת. וצריך להודות: היא כרוכה בתחושה (מוטעית כמובן) שאת טובה מאחרים, בהתנשאות ובזלזול קל, אפילו לא רצוני, באנשי ה"עשר שקל". אלא ששליטה בשפה היא פריווילגיה, שיש להכיר בה, להבין מאין היא נובעת וגם ממה נובע העדרה אצל אלה שאינם נהנים ממנה.

לא חוכמה לשלוט בעברית - ולשחק במשלביה - כשגדלת במרכז הארץ, להורים ילידי הארץ, שגם הם גדלו בבתים דוברי עברית שהיו בהם ספרים בעברית. מעמדה כזו, התנשאות על מהגרים או בני מהגרים היא מעשה שלא ייסלח. בעיקר כאשר מדובר במי שגדלו במשפחות שנקרעו מתרבותן, והצווים החברתיים בארץ שאליה באו אף אילצו אותן להדחיק את התרבות הזאת, להתכחש ולהתנכר אליה.

מלבד הפער בין ותיקים יותר ופחות, ישנו גם העניין הגיאוגרפי: רבים מהעולים, אם בשנות ה-50 ואם בשנות ה-90, הופנו לפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל, שם הופעלה מערכת חינוך איכותית פחות מזו שבמרכז הארץ. זה כך גם כיום, כפי שעולה למשל מתוצאותיהן של בחינות המיצ"ב שפורסמו באחרונה: בעוד שתלמידים תושבי מרכז הארץ דורגו מעל הממוצע הארצי, התלמידים מן הצפון והדרום דורגו מתחתיו.

ההתנשאות על הפריפריה - הגיאוגרפית, החברתית, האתנית - דרך השפה, אך כמובן גם בדרכים אחרות, היא אפוא חטא כפול או אף משולש: פעולה משולבת של מחיקת תרבות המקור, שליחה למדבר חינוכי - ואז הלעגה על רמת ההשכלה של מי שגדלו בו.

דוגמה נוספת לכך היא מתחום המוסיקה. אם יש חוויה המשותפת לישראלים רבים, בנים ובנות למהגרים מארצות אסיה וצפון אפריקה, זו חוויית הבושה - הבושה שהתלוותה לתרבות המזרחית, בין השאר למוסיקה שנהגו ההורים לשמוע. שורה של משוררים נתנו לכך ביטוי ביצירתם - ויקי שירן, אלי אליהו ואחרים. אחרי דחיקתה וביזויה של מסורת זו - שרק בשנים האחרונות מתחילה לתפוס מקום ראוי בחברה הישראלית, בצליליה של התזמורת האנדלוסית למשל - כה קל ללגלג על מוסיקת פופ בעלת מוטיבים מזרחיים, שרב המרחק בינה לבין המוסיקה הערבית המפוארת, ועוד להשתמש בה כדוגמה ל"השתלטות מזרחית" ולטענה המופרכת שהאפליה והפערים נעלמו בעצם.

לשם תיקון המצב, בהנחה שמישהו בהנהגה הפוליטית הישראלית מעוניין בכך, לא די בהפניית משאבים רבים לחינוך בפריפריה ובתיקון העוולות בתקצוב התרבות. אלה אמנם חיוניים ומוטב שייעשו מוקדם ככל האפשר, אם כי אפשר להטיל ספק בכך שזה יקרה לנוכח סדרי העדיפויות שמתקבעים כאן.

בכל מקרה, בצד זאת דרושה גם הכרה בתהליך החברתי-פוליטי שהתרחש בישראל במשך השנים. ההכרה הזאת מבוששת לבוא, בין השאר משום שהיא כרוכה בוויתור על פריווילגיות. על עמדות כוח, על השפעה, על קרקעות. ומי רוצה לוותר על אלה.

ואולם, זה תהליך שאין מנוס ממנו. במוקדם או במאוחר יפנו האליטות הישנות את מקומן. כדאי שהן יפקחו את עיניהן כבר עכשיו ויבינו למה ואיך זה קורה.

האם צפי צודקת - ואכן מדובר בהתנשאות? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ