בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופורטוניזם כמרשם למפלה

113תגובות

צודקת שלי יחימוביץ' בטענתה שמפלגת העבודה מעולם לא היתה מפלגת שמאל. אכן, היתה זו מפלגת כל-בו שמרוב עמדות ודעות שהתרוצצו בה, אחרי מלחמת ששת הימים היתה לגוף חסר כיוון וחסר אונים. מאז קום המדינה הפרגמטיזם המפורסם שלה לא היה אלא אופורטוניזם גס שעיוור את עיניה. מאחר שלא לקחה ברצינות את האידיאולוגיה של עצמה, היתה מפלגת העבודה משוכנעת שגם הימין לסוגיו יבגוד בעקרונותיו.

ה"סוציאליזם בימינו" של גולדה מאיר היה מהר מאוד לבדיחה, ואילו "שלטון תנועת הפועלים" של דוד בן-גוריון לא היה אלא יצירת תלות בין העובדים למערכת הכוח של ההסתדרות ומפא"י. מנחם בגין המתין 30 שנה עד שהגיע לשלטון ולא ויתר על עיקרון הריבונות היהודית ממערב לירדן; 35 שנה אחרי המהפך של 1977 מפלגת העבודה עדיין טועה במדבר ללא מצפן. על כך היא יכולה להודות לשמעון פרס, העריק הידוע, ולאהוד ברק, שבמקום להמשיך מהמקום שבו עמד יצחק רבין ביום שנרצח, חזר אל מתווה גולדה של מלחמת יום הכיפורים.

במשך שנות דור האמינה מפלגת העבודה שמאחר והעם זז ימינה, צריך לגלוש עמו במדרון. במקום לנסות לבלום את התהליך היא רק האיצה אותו. מנהיגיה לא חשבו על האפשרות שבנוסף לחולשה האידיאולוגית, הסיבה לתבוסות החוזרות ונשנות מאז 1977 נעוצה גם בהם עצמם, בחוסר האומץ ובהעדר יושר אינטלקטואלי ואמת פנימית.

עתה מבקשת יחימוביץ' לשכפל את אותה הדרך. לשיטתה, אם תתחנף למתנחלים, היא תתקבל בזרועות פתוחות בימין ומצביעי הליכוד ינהרו לאוהלה. לא עלה בדעתה שסופה לגמור כמו אביר אלון מורה, שמעון פרס.

כך גם באשר ליאיר לפיד: בחשבון כולל, מה בדיוק השיגו קודמיו, יגאל ידין ואביו, טומי לפיד? האם די יהיה בשרידי הרוויזיוניסטים והציונים הכלליים שייבהלו מאביגדור ליברמן, כדי להטות את הכף? ניצחון בבחירות משיגים כאשר מציגים אלטרנטיבה אידיאולוגית, מוסרית ואישית, הראויה לשלטון, לא כאשר מחקים אותו ומתחנפים אליו.

אולם לאמיתו של דבר, יחימוביץ' ולפיד אינם נלחמים על קולות הימין הליכודי, אלא על מאגר הקולות הצפים של קדימה. המאבק האמיתי הוא תוך-גושי. כרגיל אצלנו, הבחירות יהיו על המלחמה הבאה ואיך היא תשפיע על השטחים. שינוי ממשי יתרחש רק אם יחדור להכרתם של עוד רבע מיליון ישראלים הקשר שבין המאבק בניאו-ליברליזם ולמען חברה צודקת, לבין חיסול הכיבוש. "חברתיים" כמו יחימוביץ' יש בימין למכביר: הורדת מחירי המזון, משכנתאות זולות וסיפוח ההתנחלויות הולכים אצלם ביחד. גם אצל מפלגת העבודה שמענו שההתנחלות היא בקונסנזוס: זו היתה הסיבה לכך שאחרי רבין היא היתה לא יותר מצל של מפלגת שלטון. לכן, מתן גט למדיניות ההתנחלות הוא בעבור מפלגת העבודה לא רק מעשה נכון, אלא צורך קיומי.

בהשוואה למדינות המערב, הפוליטיקה הישראלית מעוותת עד כדי כך, שבחוגים רחבים בה המושג "שמאל" נהפך למלת גנאי. מדוע בכל העולם המערבי, מאוסלו ועד בואנוס-איירס (למעט בארצות הברית), מפלגות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות אותנטיות, בשלטון כמו באופוזיציה, נושאות בגאון את דגל השמאל ואילו אצלנו, רק מרצ מתייצבת תחתיו?

הכיבוש השחית אצלנו כל חלקה טובה. סוציאל-דמוקרטיה אינה סובלת צדק סלקטיבי והמאבק בניאו-ליברליזם אינו רק על לחם אלא גם על כבוד האדם. זהו הקונסנזוס הראוי האמיתי, כי בלעדיו הציונות הישנה תהפוך לאפיזודה חולפת.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו