בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על ההדחקה

28תגובות

עוצמי העיניים (ניכור). חיכיתי כמה שבועות כדי לראות אם מישהו יתייחס לפרשת ההתעללות במוסד לחולי נפש "נוה יעקב" בפתח תקוה. יותר מ 70 בני אדם זומנו לחקירה. מנהלים ועובדים. 13 מהם נעצרו. ב"הארץ", התייחסו לזה ("בין בושה לחרפה", אור קשתי, 1.11). במקומות אחרים בתקשורת הסיפור הזה קיבל חשיפה ברמה של סיקור פריצה לחנות מוצרי חשמל בנהריה. גם השיח הפוליטי-הציבורי התעלם מהסיפור הזה כמעט לגמרי. משום כיוון לא נשמע קול אמיתי, לוחמני, כזה שלא מסתכם באמירה אמפתית ואז מיד חותך לנושא הבא, הסקסי יותר, זה ש"באמת" יש מה להגיד עליו.

אני כותב "נושא שבאמת יש מה להגיד עליו", כאילו שעל הנושא הזה אין מה לומר. כאילו שאין מה להגיד על מקרה שבו בני אדם חסרי ישע נתונים לחסדיהם של מטפלים, שמתעללים בהם. כאילו שאין מה להגיד על זה שמדינת ישראל דחפה את החלשים ביותר בחברה שלה לידיים פרטיות, כלומר, אינטרסנטיות. כאילו אין מה להגיד על זה שהיא מקציבה בין 300 ל 400 שקל ליום לכל חוסה. מה כבר מוסד יכול להעניק עם תקציב כזה, כאשר הוא צריך לשלם משכורות, הוצאות שוטפות ועוד להרוויח? כאילו אין מה להגיד על הבעייתיות האינהרנטית בהפרטת מוסדות רווחה מעין אלה: שאיפתו של העסק הפרטי להרוויח כמה שיותר כסף סותרת את מה שאמור להיות העיקרון העליון במוסדות כאלה: טובת החוסה.

"אנשים לא אוהבים להתעסק בדברים האלה", אמר לי מישהו בבית קפה. ומישהו אחר הוסיף, "בייחוד פוליטיקאים". "אבל מה אתנו", שאלתי, "האנשים ברחוב, אלה שבכל רגע נתון יכולים למצוא את עצמם באחד מהמוסדות האלה". "לאנשים", ענו לי שניהם כמעט במקהלה, "לא אכפת ממה שלא בוער עכשיו, ליד הבית, בכיס. למשל, עכשיו בוער בדרום, אז אכפת מהדרום. עוד מעט יהיה משהו עם סוריה, כולם, בבת אחת, ידברו רק על סוריה. אחר כך איראן. אחר כך שוב עזה. אולי לבנון, לך תדע. ובכל מקרה: תמיד מה שבוער".

כמה דקות אחר כך ניגש אלי הראשון. הוא ביקש לשבת ואמר: "תדע לך, מי שלא נמצא במצב הזה, לא אכפת לו. החולים האלה הם כמו זבל בשבילו. מי שלא נאלץ לשלוח את הילד שלו ולקבל אותו בסופי שבוע עם סימנים כחולים על כל הגוף, מי שלא מרגיש את זה על עצמו, לא אכפת לו. אנשים מרחיקים את זה מעצמם, זה מפחיד אותם, הם אומרים: זה לא אני, זה לא המשפחה שלי. הם לא מעלים בדעתם שברגע אחד הם יכולים להפוך להיות כמו החולים האלה בדיוק".

האלגוריתם של ביבי. הסיוט המתמשך בדרום לא יוציא את ביבי ל"מבצע קרקעי" בעזה. לביבי יש אלגוריתם. מטרתו: להמשיך לשלוט. הדרך: להשאיר את האיומים בתודעה בלי לפרק אותם לגמרי, ובמקביל לא להיגרר למצב מלוכלך מדי. מתיחות יבשה היא מתכון בדוק לשליטה. "האיומים שעומדים על הפרק" הוא ביטוי המפתח.

בינתיים ביבי רק נותן לאלגוריתם הישראלי המצוי להתגלגל, להוציא קיטור. מה האלגוריתם? יש טילים על הדרום ¬ הצד השני אשם (תמיד). הצד השני אשם - צריך ללמד אותו לקח. במקרה שלא הושג "שקט" אחרי הלקח הראשון - צריך ללמד לקח חזק יותר. כלומר, דיבורים על "מבצע קרקעי". מה זה "מבצע קרקעי"? כיבוש חלקים נרחבים מרצועת עזה במחיר הרוגים ישראלים רבים (חיילים, אזרחים). גם מבצע כזה לא מבטיח "שקט".

במקרה של כישלון האלגוריתם הישראלי (אי השגת "שקט"), המחשב ייתקע. כלומר, ביבי יאבד את השליטה. האלגוריתם של ביבי מתוכנת למנוע מהאלגוריתם הישראלי לעמוד למבחן. מקרה של באג באלגוריתמים (מבצע קרקעי) יסמן את תחילת נפילתו של ביבי. אנחנו ניפול על הפרצוף.

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו