בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נגמר זמן ההפצצה

416תגובות

העם הפלסטיני רוצה להשתחרר מהכיבוש; קורה. ואיך יעשה זאת? בתחילה הוא ניסה לא לעשות כלום. עשרים שנים הוא ישב באפס מעשה - וכלום באמת לא קרה. אחר כך הוא ניסה באבנים ובסכינים, אינתיפאדה ראשונה. ושוב לא קרה הרבה, זולת הסכמי אוסלו שלא שינו את מצב הכיבוש מעיקרו. אחר כך הוא ניסה אינתיפאדה אכזרית - וכלום. ניסה לשלוח ידו בדיפלומטיה - וכלום; הכיבוש בשלו. עכשיו הוא כבר מפולג: יד אחת משגרת קסאמים, השנייה הולכת לאו"ם. ישראל מרוצצת את שתיהן. באמצע הוא גם מנסה מחאה לא אלימה, שנתקלת בקתות בפרצוף, בכדורי גומי ובאש חיה. ושוב, כלום. שלוש דרכים לפלסטינים - מאבק מזוין, מאבק מדיני או מחאה לא אלימה, וישראל אומרת לא לכולן.

מה רוצה הישראלי? כלום. שיהיה שקט. שהכיבוש יימשך ולא יטריד אותו בשעות המנוחה האין-סופיות שלו. כמעט כל הפוליטיקאים הישראלים אומרים שאין פתרון, ובכלל, לא צריך לעסוק בכך. אין פלסטינים, אין פיגועים ואין בעיה. יצאנו מעזה, הגדה שקטה, דיקלמנו שתי מדינות. מה מציע הישראלי לפלסטיני? שב בשקט ואל תעשה כלום. אבל העם הפלסטיני רוצה להשתחרר מהכיבוש; קורה.

אל הסיבוב הנוכחי במעגל הדמים האין-סופי הגיעה ישראל כשהיא נמצאת בעוד אחד משיאי ההכחשה שלה לקיומה של הבעיה הפלסטינית. מאביגדור ליברמן ובנימין נתניהו ועד יאיר לפיד ושלי יחימוביץ', כולם ניסו לטמון את ראשינו בחול ולטעון שהנושא לא קיים, שהבעיה לא בעיה - עד שבא הקסאם והתפוצץ בפרצופם. הם חשבו לנהל מערכת בחירות על קוטג', עד שבאו חמאסי עזה והזכירו את קיומם בדרך היחידה שבה יכלו לעשות זאת, שגם היא לא תוביל אותם לשום מקום.

ומה ישראל אמורה לעשות עכשיו, שואלים השואלים, לא להגיב בכוח? להבליג נוכח הפיכת חיי תושבי הדרום לגיהנום? את השאלה הזאת לא צריך להעלות עכשיו, כשכל הברירות האחרות כבר נתקלו בסרבנות. את השאלה הזאת צריך היה להעלות מול הדרכים האחרות שהוכשלו. עכשיו ישראל שוב צריכה לבחור בברירת המחדל, שגורה עד זרא - עוד חיסול צמרת, עוד מכת מחץ, כמו שאנחנו יודעים, כמו שאנחנו אוהבים.

נכון, התבגרנו מעט בעקבות "עופרת יצוקה". התודה לריצ'רד גולדסטון, גם אם נכחיש. צה"ל לא הרג 250 שוטרים ביום אחד, ופשעי עזה הקודמים כשלג יחווירו (בינתיים) מול הפעולה הנוכחית, הכירורגית יחסית. גם השיח מעט פחות שטני. הפוליטיקאים והגנרלים שוב באולפנים, מתחרים זה בזה בצימאון הדם שלהם - אבל פחות. בנימין בן אליעזר מתגאה בכך שהוא ש"השחיל את שחאדה"; אבי דיכטר מציע "לפרמט את עזה"; יואב גלנט שב ומזכיר כמה טוב היה שלא מונה לרמטכ"ל; צה"ל משגר מונח חדש לזירה: "עריפה"; מירי רגב אומרת שהיא מתנגדת ל"שתי מדינות לשתי עמים", והשיבוש במקור; רוני דניאל מבטיח לעזה "לילה מעניין"; גם הפעם יש אנשי רוח ואקדמאים שמציעים לנתק חשמל, להרעיב ולהצמיא; ועל כולם עולה במפלצתיותו ישראל כץ: די בדמעה אחת של ילד יהודי כדי לגרש את כל תושבי עזה. שר תחבורה או לא שר תחבורה, הפריימריס ברקע.

זוהי, אם כן, מדורת השבט היחידה שנותרה, לאחר שמכבי תל אביב והארוויזיון כבר לא עושים לנו את זה. אבל גם שיח הרשע הזה מתלהם הפעם פחות מבעבר. מי יודע, אולי ההכרה מתחילה לחלחל שצריך לעשות משהו - "אחת ולתמיד", כמו שהישראלים אוהבים להגיד - אבל דווקא זה לא יושג, גם לא הפעם, בכוח הכוח. לנסות לדבר עם חמאס, להגיד סוף סוף כן להצעה הסעודית, גם על קומץ האחוזים שנותרו כפער בין אהוד אולמרט למחמוד עבאס אפשר להתדיין, לא להפציץ. הגיע זמן הדיפלומטיה וקץ הכיבוש, די כבר עם זמן ההפצצה.

האם הגיע הזמן להתחיל לדבר עם חמאס?


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו