גם בר רפאלי בחזית

גואל פינטו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גואל פינטו

השבוע נפל דבר בישראל, טאבו נוסף התנפץ לרסיסים: מסורת ארוכת שנים נדרסה תחת המון זועם של טוקבקיסטים מרושעים: דוגמניות כבר אינן רשאיות להתפלל לשלום עולמי. אם כולנו גדלנו על המסורת מבית דונלד טראמפ, מפעיל תחרויות יופי בינלאומיות, שבה כל צעירה עולה לבמה ומצהירה שחלומה הוא שלום על פני האדמה, מעכשיו אימרו: לא עוד! העם לא יסבול תפילה, או חס וחלילה מתן תקווה, לאזרחים שנמצאים תחת משטר טרור, בטח לא כשהיא נישאת מפיה של דוגמנית בהירת שיער וטובת עיניים.

את העובדה הזאת למדה השבוע על בשרה הדוגמנית בר רפאלי שעם תחילת "עמוד ענן" העזה לצייץ מילות תקווה ואמרה: “אני מתפללת לביטחונם של האזרחים משני הצדדים וליום שנחיה בשלום והרמוניה אמן". גדודי המגיבים ענו לה במטר קללות שרק עמודי הרשתות-החברתיות מסוגלים לסבול. רובם דרשו "פשוט תשתקי", היו שקיללו אותה, וגם היו מגיבים כמו "הצל", זמר ראפ שנולד בשם יואב אליאסי, שבחרו להתייחס לאיברי גופה ("עם כל הכבוד לתחת ולציצי היפה שלך", כלשונו). וכולם יחד לא שכחו להזכיר שחלקה את חייה, כך על פי פרסומים זרים, עם גבר לא יהודי, שלא שירתה בצבא, ושרחמנא ליצלן, התערטלה עבור חברות אופנה. בהמשך, הקללות והגידופים הפכו לשתי קבוצות בפייסבוק שקוראות להחרמתה ולהחרמת המחזמר בו היא משתתפת, שאמור לעלות בחנוכה.

בשבועות האחרונים הוצגו על מסכי הטלוויזיה כתבות שונות מהן עלה שאמני ישראל מסרבים להצהיר על דעותיהם הפוליטיות. הסיבה ברורה: כל אדם שנמצא בעין הציבור, מדוגמניות, דרך מנחים בטלוויזיה ועד לחברי-כנסת וכותבי מאמרים, חיים תחת טרור יום-יומי של כותבי טוקבקים. מלות העלבון שנוצרות כה בקלות על המקלדת, והפחד לאבד מעריצים גורמים להם להשתתק, ללכת בין הטיפות, ולא להגיד את מה שהם באמת רוצים לומר כמו שעושה כל אזרח אחר. והנה, דווקא בתוך שדה הדרדרים קמה לה שושנה שמעזה לומר, בצורה מינורית באמת, את שעל ליבה. הבעיה היא שהשיח הישראלי כה הידרדר, כה התלהם, שגם אמירה מינורית, שכולה תקווה לאחווה – ולא חס וחלילה יציאה נגד המלחמה – מקבלת תפנית של תמיכה באויב.

בר רפאלי יודעת בדיוק מה היתה יכולה לעשות כדי לזכות באהדה. היא יודעת היטב מה היה הופך את גלי השנאה לגלי אהבה שקריים: כמו "שגרירות" אחרות – תואר מגוחך בפני עצמו, שנובע יותר מההילה שהתקשורת והציבור קושר לישראלים שנחלו הצלחה בחו"ל, מאשר להילה שהם קושרים לעצמם. היא יכלה להתייחס רק אל הצד הישראלי, ואולי גם להתהדר בשלט כמו זה שנשאה נועה תישבי, שרק עכשיו ביקשה מכולנו להביא תייר לישראל, ובו תאמר: “ישראל רוצה שלום". אבל רפאלי, כמו מעט מדי ישראלים אחרים, העזה להצביע על מה שהציבוריות הישראלית אוסרת בעיתות מלחמה: יש גם בני אדם, וגם חפים מפשע, בצד השני. בכך היא חטאה את החטא האולטימטיווי – היא האנישה את בני-אברהם שבצד השני, שעה שהציבוריות הישראלית רוצה רק להעניש אותם.

אבל הדבר המרכזי שיש ללמוד ממקרה המבחן הזה הוא החסר הגדול של כולנו כחברה: רוב הישראלים הפקירו את התגובות והטוקבקים למתלהמים, למקללים, לחורשי הרעות, ולמוציאי הדיבה, בעודם פועלים לפי המוטו: שווה להגיב רק אם יש לי משהו רע להגיד. אם חס וחלילה ארצה סתם לשלוח חיוך, לחזק, להנהן בהסכמה – זה לא שווה את הטרחה. אילו גם המברכים היו טורחים ללחוץ על מקש ה"שלח תגובה", אולי היו משמים ככיפת-ברזל מול הפאג'רים המאחלים רק רע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ