בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגבלות המרחב המוגן

44תגובות

כיצד ניתן להסביר את התמיכה הציבורית הגורפת שמבצע "עמוד ענן" זכה לה מרגע שהחל? הרי לכאורה מדובר בצעד שהיה אמור להיות, לפחות, שנוי במחלוקת. פעולה מלחמתית בעיתוי חשוד מכמה בחינות, בעלת השלכות שליליות מיידיות ועלויות כספיות אדירות, שנקטה ממשלה שלא קידמה שום חלופה מדינית. קשה לתלות את התמיכה הגורפת רק בדאגה לתושבי הדרום; הרי מצבם הקשה לא עורר בארבע השנים האחרונות דאגה מיוחדת בציבור הרחב או בממשלה האמונה על שמירת ביטחונם.

נראה שמאחורי החיבוק החם למבצע מסתתר געגוע: לאחדות בשעת צרה, להתלכדות מול אויב משותף, להתקבצות סביב מקלטי הרדיו והטלוויזיה, לאדרנלין של תחושת החירום, לגיוס המילואים, לעוד מופע של סולידריות בחברה מפולגת ומורעלת בשנאה פנימית. אך המסקנה המעניינת באמת היא אופי המבצע הצבאי שבו מרבית הישראלים תומכים. באותו מרחב מוגן, או מרחב חסינות, שבתוכו יכולה ממשלה ישראלית לנהל בבטחה פעולה מלחמתית.

אפשר כעת לשרטט את גבולות המרחב הזה; בבסיסו שני נתוני מפתח, שעלו בסקר שערך ל"הארץ" מכון "דיאלוג". האחד - שיעור התמיכה הציבורית בפעולה הנוכחית: 84%. זה נתון מדהים. הנתון השני - שיעור התמיכה הנמוך ביציאה לפעולה קרקעית: רק 30%. בחיבור לנתון הראשון, גם נתון זה מדהים. המשמעות היא, שלחלק גדול מהישראלים האמונה ב"כושר ההרתעה", ב"מיטוט החמאס", ב"הסרת איום הטילים" ובשאר מטרות לאומיות נשגבות - היא אמונה בעירבון מוגבל. הישראלים רוצים מלחמה דה-לוקס: המנוהלת מרחוק, ממטוסים, בתנאים סטריליים, עם פצצות חכמות ובלא נפגעים בקרב כוחותינו.

למרחב המוגן הזה יש גבולות קשיחים גם בשיח המלווה אותו. כמעט שאין בו דריסת רגל לנשים, ועוד פחות לחשיבה נשית. אין אליו כניסה לקונטקסט היסטורי, לראייה מורכבת, לשיקולים אזוריים ואסטרטגיים. אסור לדון בתוכו בהבטים כלכליים, כגון העלות העצומה של "כיפת ברזל", או המחיר המפלצתי של הפעולה כולה למשק הישראלי. ודאי שאין בו סובלנות לדעה שונה, לביקורת, לערעור על הסדר המחשבתי הקיים. הכל מיידי, חד-ממדי, בדם חם, מהבטן. סיפור שנמרח השבוע על כל העמוד הראשון ב"ידיעות אחרונות" העלה על נס "סגירת מעגל" - טייס שנשוי למורה בבית ספר שהופגז באשקלון, חזר מגיחה בשמי עזה והביא לאשתו במתנה את ניצרת הפצצה. זו רמת הדיון.

מרחב החסינות אטום לסבל ולשכול של הקורבנות בצד השני. שמונה בני משפחה חפים מפשע שנקטלו מן האוויר הם בגדר בעיה הסברתית. אב ושתי בנותיו התמימות שנהרגו בהפצצה יזכו להערת שוליים. שר בכיר ממליץ להחזיר את עזה לימי הביניים. צער, רחמים ואמפתיה נתפשים כביטוי לשנאת ישראל. כשהדוגמנית בר רפאלי מעזה לצייץ בטוויטר שהיא "מתפללת לשלום האזרחים בשני הצדדים" היא מוקעת כאויבת האומה.

יש רק בעיה אחת קטנה עם המרחב המוגן הזה בגבולות 30 עד 84: הוא לעולם אינו מאפשר הכרעה אמיתית. לא צבאית, כי כזאת אפשר להשיג רק בפלישה קרקעית ממושכת, ולא מדינית, כי לצורך כך יש לדבר עם האויב ולהחליף תפישה כוחנית בפשרנות ומתינות. אבל ממשלות ישראל ימשיכו לדשדש בו. אחרי הכל, הוא מוכר וחמים, בטוח ונוח. אז מה אם הוא מבטיח תבוסה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו