בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבר ענן

41תגובות

מוצאי שבת, דצמבר 2008. אולם קולנוע בירושלים. שיחת טלפון ממספר חסוי מפריעה לקיאנו ריבס להציל את העולם. מענה לשיחת הטלפון שולח אותי להציל אותו בעצמי. הודעה קולית אוטומטית. לחצתי אחת. הוספתי מספר אישי. בטח שאני מגיע. כמובן שאני מתייצב. נוסע לדירה בשדרות ומעמיס תיק עם מדים, נעליים צבאיות וציוד חורף. לא שוכח גם כמה קלישאות ומתמלא בתחושת שליחות: להילחם על. להציל את. לתת מ-. לתרום ל-. אני בצו 8.

מוצאי שבת, נובמבר 2012. בית ההורים בבית שמש. שעות לפני יציאת השבת אני יודע שזה מגיע. מרגיש את זה בפנים. מתקשה לנשום. כפות הידיים רועדות. לא מצליח לחשוב דקה קדימה. כל התוכניות נמחקות. חש שמשהו רע עומד לקרות. מרגיש שמשהו רע קורה כבר עכשיו. השבת יוצאת. המענה הקולי עמוס בהודעות. מעניש את עצמי ואת הקרובים אלי ולוחץ על הספיקר. כולנו שומעים יחד שמונה הודעות קוליות ברצף. התייצבות מיידית. לחץ אחת. לא לוחץ. לחץ אחת. מבין שאין לאן לברוח. מספר אישי. התייצבות מיידית. מחשבות סירוב. טבלת בעד ונגד ויתרונות וחסרונות קורמת שורות וטורים. ההיגיון ניצח את הרצון. נוסע הביתה לניצן, אי שם בדרום, בלב לבו של הטווח. מתגלח, מתקלח, עולה על מדים. נפרד מהאשה. מבין בפעם הראשונה את ההיגיון המעוות שבתופעת הבייבי-בום.

ינואר 2009. מרגיש מוכן אחרי שבועיים של אימונים. רוצה להיכנס, בטח להיכנס. לשם. בהם. הציוד כבד. לא נוח. תחושת השליחות מתמקמת בדיוק ברוחב הכתפיים הצרות מדי. איכשהו שורד, הרי המובחרים שם. אני שם. טלפונים אחרונים. כן, נכנסים. יהיה בסדר. נעשה. נצליח. בעזרת השם כמובן. לוקח טוש וכותב על השכפ"ץ פסוק שמיוחס לדוד המלך, וכנראה נכתב על ידי משורר עלום וגזול קרדיט. צובע פנים. מטשטש זהות. עולה על האוטובוס לשם, הכי קרוב שיש לבית. מתחילים לצעוד, אבל אז מקבלים פקודה לחזור. דיבורים על הפסקת אש. הדמעות זולגות מעצמן. יצר הנקמה יישאר רעב. משתחרר אחרי 23 ימים עם תחושת החמצה. לא עשיתי מספיק. לא עשינו מספיק. שבוע חולף וטפטוף הירי חוזר. עוצמת המכה על האויב מתגלה ומזעזעת את העולם, אבל טפטוף הירי חוזר כאילו עוצמת המכה על האויב לא התגלתה וזיעזעה את העולם.

נובמבר 2012. קצינה חביבה מודה לבחור שלפני על כך שהגיע. כאילו שהיתה לו ברירה, אני חושב לעצמי. חייל אחר עוקף אותי בתור. זה לא היום לריב עם מישהו שרוצה להתגייס לפני. אף פעם אין יום כזה. כעבור דקה אני מבין את הדחיפות שלו, איכשהו משחררים אותו. אני נותר עם הקנאה ועם הטופס, שהופך אותי לחייל עד למועד בלתי ידוע. ברקע דיבורים על הפסקת אש. לא מאמין לזה. לא חושב שזה יקרה בתוך שעות או ימים, אבל בלי יכולת להתנגד אני מתחיל לקוות. התקווה הורסת אותי. מחלחלת פנימה כשאסור. לא מצליח להסביר לעצמי למה בשונה מ-2009 זו לא מלחמה על הבית. לא מבין למה אני לא מרגיש בדיוק כמו לפני ארבע שנים. יודע מה אני מרגיש. לא מבין למה.

עדיין בנובמבר 2012, הזדמנות מגיעה: לא עולה על ציוד, לא צובע פנים, לא כותב פסוקים על שכפ"צים, לא בוכה כי נגזלה ממני האפשרות להילחם. לנקום. אנחת הקלה. בכלל לא שיבצו אותי ברשימות. כועסים שלא הגעתי בשנה האחרונה ושהעזתי לטפל בבעיה רפואית. החליטו לגרוע אותי. כן, גרעו אותי. עוד מלה שמשתמשים בה - ומבינים אותה - רק כשלובשים את הירוק-הירוק ההוא. לא אכפת לי שזה מזכיר מאוד את המלה גרוע. טוב, אכפת לי, אבל יותר חשוב לי ללכת הביתה. לעלות על האוטובוס הראשון ולחזור לשגרת אזעקות, פיצוצים, רסיסים על מכוניות, דיווחים על פצועים ופיד פייסבוק פטריוטי.

אני עובר את השער לכיוון היציאה בזמן שאוטובוסים מלאים בחיילים מודל דצמבר 2009 עושים את הדרך ההפוכה. הם נחושים יותר. רוצים יותר. מאמינים יותר. הרדיו החרדי הבוקע מאחד האוטובוסים מדווח כי רקטה התפוצצה איפה שהוא, לא היו נפגעים או נזק. ברוך השם. זה הקריין שהוסיף. המוני גברים במדים עוברים את השער, ובביתן השמירה הקטן יושבות שתי חיילות צעירות. אחת מהן אוחזת גיטרה ושרה "עוד יבוא שלום עלינו". קלישאה. הן צעירות, הן מודל 2009, אני חושב לעצמי. מותר להן. החיילות מחייכות, עשרות חיילים חובשי כיפה צוחקים בקול. קל להילחם כשמאמינים. בשלום. באלוהים. ביכולת שלו להביא שלום. או לנצח במלחמה.

חוזר הביתה לאשה. מחבק אותה. האזעקה נשמעת. פיצוצים קרובים מדי מרעידים את החדר. מהדק את החיבוק. אני בבית. לא מאמין בכלום. הבום האחרון מזכיר לי את הבייבי. נחכה אתו. עם הבייבי. עד שאתחיל להאמין במשהו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו