בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיקר הכוונה

133תגובות

"עבורנו, בכל פעם שיש נפגעים אזרחיים זהו כישלון מבצעי, עבורם זוהי הצלחה". כך הטעים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקראת תומו של עוד מבצע צבאי אפקטיבי לחיסול הטרור בעזה. אם הוא צודק, הרי שאנחנו די גרועים, או כמו שקראו לזה אחרי מלחמת לבנון השנייה "כישלונרים".

אפילו צה"ל מודה שנהרגו במבצע בעזה עשרות "לא מעורבים", פי כמה יותר ממספר אזרחי ישראל שנהרגו. העובדה שבפועל אנחנו הורגים הרבה יותר, הרבה-הרבה יותר ממה שהורגים אצלנו, אינה רלוונטית מבחינת נתניהו. העיקר הכוונה.

מזל שלפחות נמנע ראש הממשלה להשתמש בטיעון אחר – "הם התחילו". זהו הנרטיב ששולט בשיח בישראל – הם תוקפים, וצבא הגנה לישראל מתגונן. את הנרטיב הזה מחזקת הצנעת תקיפות חיל האוויר ברצועה בתקשורת, בתקופות שבין מבצע צבאי אחד למשנהו. כך משתמר עוד היבט של הנרטיב הישראלי – שאנחנו כל הזמן "שותקים להם".

גם סבב ההסלמה הנוכחי נפתח, לפי ישראל, בירי טיל הנ"ט לעבר הג'יפ של צה"ל. לטענת חמאס, לעומת זאת, הטיל נורה כנקמה על הרג נער בן 13 בידי צה"ל יום קודם לכן. אבל החלק הזה בסיפור כמעט שלא זכה כאן להדים. אנחנו? נער? למה שנעשה דבר כזה. למה שניכשל כישלון מהדהד כזה.

בימים האחרונים מלאים ערוצי הטלוויזיה הישראליים בתמונות של הנזקים שגרמו הרקטות מעזה בישראל. שוב ושוב שידרו את תמונות הבניין שספג רקטה בראשון לציון: קודם תמונות מרחוק, אחר כך מלמטה, אחר כך מגובה המנוף. פורנוגרפיה של הרס. חורבנו של חלום הפנטהאוז בראשון לציון הוא פגיעה בציפור הנפש הישראלית ממש.

העובדה שבאותם ימים קברו בעזה יותר מ-150 פלסטינים הרוגים, עשרות מהם אזרחים, אינה מעניינן של מהדורות החדשות, שדוחקות זאת לשולי הליין-אפ. מי שרוצה לראות את ממדי ההרס וההרג ברצועה, צריך להסתמך על דיווחים של כלי תקשורת זרים, שכמובן נחשבים בישראל למוטים ולא אמינים, על גבול האנטישמיות.

אך העובדה שאנו מסבים את פנינו מהזוועה אינה אומרת שהיא לא מתרחשת. צלמי הסוכנויות הזרות מתעדים הרס בממדים שלא ייאמנו ובעיקר גופות. עוד ועוד גופות של ילדים בכל הגילאים. עוד ועוד כישלונות מבצעיים.

איננו נותנים לתוצאות העגומות האלה לרפות את ידינו. מי יודע, אולי בפעם הבאה שנפיל פצצת ענק "כירורגית" בלב שכונת מגורים, נצליח לעשות את זה כמו שצריך, בלי כישלונות שמקימים עלינו את "דעת הקהל העולמית".

מבחינת הישראלים, צה"ל, הצבא המוסרי ביקום, עושה כל שביכולתו כדי להימנע מפגיעה באזרחים, וזו, כפי שאומרים שוב ושוב בתקשורת, "מזערית". עד כמה מזערי יכול להיות הרג של עשרות נשים וילדים ומאות פצועים? את הסתירה הזו איש אינו מנסה ליישב. מבחינת רבים בישראל ההשוואה בין ההרוגים והנזק הממשי שאנו גורמים להם, לזה שהם גורמים לנו, היא כפירה בעיקר וניסיון נואל לפגוע בחוסן הלאומי. מי שלא עושה – לא טועה, אומרים המצדדים ב"כתישת עזה", ומי שיורה ובוכה, מוטב שישאיר לנו את הנשק וילך לבכות בארץ אחרת.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו