בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ענן טסטוסטרון

121תגובות

הביקורת שעלתה במשך ימי המלחמה בדרום, ולפיה בענייני ביטחון רק קולם של גברים נשמע בכלי התקשורת בפרט ובדיון הציבורי בכלל, נכונה כמובן. התפישה שלפיה מי שמבין בביטחון הם גברים שגויה. לעומת זאת, כשמדובר במלחמה דווקא יש בזה משהו. כי מלחמה היא פרקטיקה גברית. גם אם יש נשים המאמצות מיליטריזם כדרך להשתלב בחברה הגברית.

לעיסוק הגברי הנמרץ במלחמה בפרט ובאלימות בכלל יש הסברים מגוונים. אחד מהם, למשל, הוא מתחום הפסיכולוגיה: החוקרות האמריקאיות המובילות ננסי צ'ודורו וג'סיקה בנג'מין הצביעו על ההבדלים בחברות של בנים ובנות בחברה הפטריארכלית. אלה ואלה מתחילים את חייהם בקירבה גדולה אל האם, המטפלת העיקרית. הבן, כדי לפתח את זהותו העצמאית הגברית, נאלץ להפנות עורף לסימביוזה הזאת ולפיכך מתרחק מן החלקים הרכים והתלותיים שבו, אלה הנחשבים "נשיים". הבת לעומת זאת אינה עוברת ניתוק נפשי כזה, גדלה בתוך קשר אהבה מתמשך ובתוך כך מתחנכת לתלותיות רבה יותר. הבן מנותב אפוא להיות עצמאי, כוחני ופעיל, הבת - רכה ופסיבית. יש להדגיש כי כל אלה אינם מחויבי המציאות או "טבעיים", אלא מובנים בחברה כפי שהיא פועלת כיום.

המבנה הזה, בגילוייו הקיצוניים, הוא אחד משורשיה של האלימות הרווחת בחברה; אם כזו המופעלת בתוך המשפחה - ביטוי מכובס לאלימות שרובה המכריע היא של גברים נגד נשים וילדים - ואם זו שבין בני אדם אחרים, קבוצות אתניות ואף מדינות. חשוב לזכור זאת ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שמצוין היום.

אותם פוליטיקאים וגנרלים שעסקו עד לפני כמה ימים בהפצצות ובהפגזות הדדיות - לא בפעם הראשונה ולמרבה הצער כנראה גם לא בפעם האחרונה - עושים אפוא מה שהחברה שכולנו חיים בה מגדלת ומלמדת אותם לעשות. וקבוצת אוכלוסייה עיקרית הסובלת מכך היא הנשים: הן לרוב אלה שנשארות בבית עם הילדים המפוחדים, שבתי הספר והגנים שלהם מושבתים, ועבודתן ופרנסתן נפגעות; הן לרוב אלה שמתמודדות גם בשוך הסערה עם השפעותיה של המלחמה על בני המשפחה. ואלו רק דוגמאות.

עוד כתבות בנושא

בכל מקרה, מתברר שלא צריך להיות פמיניסטית אדוקה ומעצבנת בשביל לרצות לשנות את המבנה החברתי המעוות, על חלוקת התפקידים המגדרית הנוקשה שלו ונזקיה; די לשאוף ולפעול למען צמצום היקפיה של האלימות, או במלים אחרות - למען החיים.

אם איננו רוצים להמשיך עוד שנים ברוטינה הזאת - פעם בכמה שנים מבצע צבאי, אזעקות, טילים, מקלטים, הרוגים, פצועים, ילדים מבוהלים, אוכלוסייה הלומה-קולקטיבית - אולי הגיעה העת לקטוע את השרשרת חסרת התוחלת של מנהיגים עצומי אגו, טסטוסטרון וחישובים פוליטיים, וקטני מצפון ולב.

האם, למשל, מוצו כל הדרכים המדיניות והסיכויים להבנה לפני היציאה למלחמה הזאת? האם היא הביאה תועלת כלשהי למישהו מהצדדים? לשם מה נהרגו ונפצעו בני אדם, בהם אזרחים ואף ילדים?

מותר לשער כי אם בהנהגות של שני הצדדים היו עומדות נשים - פלסטיניות וישראליות - הן היו עסוקות פחות במי יותר חזקה, גדולה וקשה ויותר בדרכים למזער את הפגיעות בנפש. אלה אינן גזירת גורל: הן פועל יוצא של חברות מיליטריסטיות הנשלטות בידי גברים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו