בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהמרים עלינו

67תגובות

משחקים בנו, מהמרים עלינו, משקרים לנו, משתמשים בנו. אולי יש עוד מדינות דמוקרטיות שנוהגות כך, בטח פוליטיקאים נקלים ובעלי עניין. רק שאצלנו זו מדיניות שלטת, שגרת חיים שמוקרבת בדם, בשעבוד לסוגיו.

מתי יקום המנהיג/ה מאחת המפלגות הגדולות שיאמרו כאן לעם גזור הסבל שאנחנו, שצה"ל לעולם לא יוכל לנצח? ששום צבא חזק, מודיעין חריף, כיפת-ברזל, או כל משיח מתחלף אחר, לא יצליחו למגר שאיפות של עם אחר, שחי לידנו בסבל? מתי נתפכח מן העיוורון העקידתי בו אנו לוקים? מתי ישונה החינוך שאנו מנחילים לילדינו מלאומני להומאני? מתי נבין שיותר מדי אנשים באזורנו האלים מתפרנסים מן הצבא, מן הטרור, במישרין או בעקיפין, וכל מהלך של פיוס מאיים עליהם ומפר את "השגרה" שבאמצעותה הם שולטים בנו?

אבל בינתיים, עד שכל הניסים הללו יקרו, הנה שאלה ארצית יותר: מה הרווחנו מסבב האלימות האחרון? "הרווחנו" את חציית המחסום הפסיכולוגי של שיגור טילים לעבר
תל-אביב בידי ארגון טרור. וזאת לא תל-אביב של בועת האספרסו, כדברי המשוסים. אלא תל-אביב שהיא בירת חיי הכלכלה, המסחר והתרבות של ישראל. דופק המדינה עצמה. אפילו החיזבאללה בחסות ממשלת לבנון לא העז לחצות במלחמת לבנון השנייה את חיפה. הטילים שפולשנותם מערערת יותר מכל מטען חבלה, זינבו בנו מצפון ומדרום, לא בלב. הרווח מן התוקפנות הוא תמיד חמאסי, באין להם מה להפסיד. ההפסד הוא תמיד שלנו, מדינה שמבקשת להיקרא נאורה ודמוקרטית, אך נוהגת כאחרונת המחסלים.

אבל כעת, משנחצה הגבול האחרון, והבחירות לפתחנו - האם יקום סוף כל סוף המנהיג/ה שיאמרו שהדרך היחידה היא הידברות, והכרה הדדית זה בפצעיו של זה? של כבוד האדם באשר הוא אדם? של נתינת מרחב לעוד אתוסים? עוד דרכי חיים?

פעם בשנות השישים הייתה לנו מנטרה לאומית שתפסה אש: "אסור לקטוף פרחים!" ובאמת, לא קטפנו. שמרנו עליהם מכל משמר. אפשרנו חיים זולתיים. אפשרנו צמיחה. איפשהו, בצל הפחד, ההתמודדות הלקויה עם השואה ועם לקחי השואה, ובחסות הכוח, המלחמות, ההקצנה והשחיקה, התעצבה כאן תודעה של אפשר, ב"אין ברירה", לקטוף חיילים. וכמה שצריך, במחזורים סדרתיים; דור ועוד דור של חללים. ולאט-לאט, משהחזית נבלעה בעורף, אז גם של תושבים מן השורה. ובהם גם אפשר לשחק, להמר עליהם, לשקר ולהשתמש בהם, כי כו-ל-נו צבא. כו-ל-נו חיילים. כי זו המציאות, וזהו הלקסיקון המגויס שלה, ואין בלתם.

מר ברק פריימריז ואדוני ראש הממשלה החוגג "ניצחון" - אבי לא שרד שואה והקים כאן בית, כדי שתשלחו אותי לפינלנד "אם לא מוצא חן בעיני". גם לא כדי שתייבאו רופאים מהודו במקום לתגמל את הרופאים הישראלים, בימים שנאבקים להיות קצת יותר "אזרחיים", או חפים ממלחמה.

ועל כן, אחזור ואשאל: מתי יקום כאן המנהיג/ה שיחזירו לנו את ערך החיים בצלם, בכבוד, סוג מסוים של מציאות שפויה והגונה, ואנו, גם אנו, כבר נהיה אנושיים דיינו, מספיק דמוקרטים, בכדי לשמור, הפעם הזאת, על חייו/ה?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו