בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאיווט לאביגדור

57תגובות

האם הפנים הנשיא ברק אובמה את הלקח האמיתי והעמוק מאירועי השבוע שעבר? הלקח הוא, כי כפי שגרם לישראל להימנע מכניסה קרקעית לרצועת עזה, כך בכוחו לגרום לישראל לצאת מהגדה המערבית. ואם ישתמש בכוחו לצורך זה, מנהיגי ישראל ואזרחיה, פרט לשוליים של קיצונים פנאטים, יהיו אסירי תודה לו על כך; וכך כמובן גם שאר העולם.

בסופו של דבר, הפעלת ההשפעה האמריקאית בדרך כזאת היא התקווה היחידה לכך שישראל תסיים את הכיבוש ותיישם את הפתרון של שתי מדינות. אין מדובר בתכתיב שייכפה נגד רצון המנהיגים והעם, אלא להפעלת השפעה באופן תקיף ומתמשך, שתעלה בקנה אחד עם הרצון האמיתי והעמוק של המנהיגים והעם, גם אם לפעמים רצון זה אינו מבוטא במלים.

הרי זה מה שקרה בשבוע שעבר. בנימין נתניהו ויורשו (מטעם עצמו) אביגדור ליברמן איימו כביכול לפלוש לעזה. אבל למעשה הם אותתו לאובמה, כי מוטב שימנע מהם לעשות זאת. הם הבינו, אך לא יכלו לומר, שהימנעות מכניסה לעזה משרתת את האינטרס של ישראל וגם תואמת את רצון רוב הציבור הישראלי.

אשר ליציאה מהגדה המערבית, אין כנראה טעם לחפש פרגמטיות לא מבוטאת אצל נתניהו. לנוכח התנהלותו אין מנוס מן המסקנה, שהחיבוק שהעניק לכאורה לפתרון שתי המדינות לא היה אלא הולכת שולל, בדומה לדרך שבה מנחם בגין בקמפ-דייוויד חיבק לכאורה את "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני".

לא כן הדבר ביחס למי שכמה פרשנים תיארו כמפסיד הגדול של "עמוד ענן", אך עשוי לצאת כמנצח הגדול של המבצע. בראייה לאחור, ייתכן שהשבוע שעבר ייזכר לא רק כעוד סבב בין ישראל לחמאס, אלא כרגע שבו ראש הממשלה (לעתיד) ליברמן נהפך לנגד עיני האומה והעולם מפרא אדם למדינאי. התקשורת התלוצצה על הפערים הבולטים בין מה שאמר במסיבת העיתונאים ביום רביעי שעבר לבין מה שאמר לפני כארבע שנים, בתום מבצע "עופרת יצוקה" ובמערכת הבחירות ב-2009. אך מדוע להתלוצץ על כך? ייתכן כי מתוך תחושת ההקלה הגדולה שליברמן חש, לאחר שהשתחרר סוף סוף מהרדיפות הבלתי פוסקות של הפרקליטות, למגינת לב "כנופיית שלטון החוק", הוא חושף כעת את זהותו האמיתית: כפרגמטיסט.

אגב, זוהי הזהות האמיתית של רוב בוחריו. עולים מברית המועצות לשעבר נתפשים כבעלי עמדות קיצוניות, אבל בלבם הם פרגמטים. די לזכור איך ב-1992 הם הצביעו בהמוניהם ליצחק רבין ולא ליצחק שמיר, שתמך בהמשך הכיבוש. מנהיגם, ליברמן, גם הוא בעיקרו של דבר קיצוני-פרגמטיסט. אין לו שום עניין בברבורים משיחיים מסוכנים; הוא מתמקד בשיקול קר של האינטרסים של ישראל, כפי שהוא תופש אותם.

יש לזכור את הצעותיו הידועות לשמצה לחילופי שטחים, ולפיהן בתמורה לגושי התנחלויות יימסרו לפלסטינים חלקים משטח ישראל הריבונית המאוכלסים בערבים אזרחי ישראל, ולא שטחים לא מיושבים, כפי שהציעו אהוד ברק או יוסי ביילין. חוסר בגרות, חוסר תבונה, חספוס ואפילו גזענות - ליברמן ביטא את כל אלה. אך הוא גם שיקף חשיבה מחוץ לקופסה, שאינה כבולה על ידי המטען של ארץ ישראל השלמה. בנוסף למהפך בתוכן שבהופעותיו האחרונות דומה, כי ליברמן החדש והפרגמטי החל מדבר עברית עשירה יותר ומעודנת, עברית של מדינאי, ואינו נזקק עוד לרטוריקה פשטנית ומאיימת.

בתקופה הזאת, שבה העתיד הפוליטי נראה קודר, הנה ציר של תקווה הראוי לבחינה: נשיא אמריקאי בכהונתו השנייה, שלמד כי הוא ורק הוא ניחן בכוח וביכולת לדחוף אתהצדדים במזרח התיכון לעבר שלום; ומנהיג ישראלי לעתיד, המבין איזו תגובה נדרשת למען האינטרס הלאומי העליון של ארצו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו