בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו להם מדינה

84תגובות

65 שנים בדיוק אחרי שהתקבלה באו"ם תוכנית החלוקה, יבקש מחר מחמוד עבאס מן העצרת הכללית להעניק לפלסטין מעמד של מדינה משקיפה. 18 שנים אחרי חתימת הסכמי אוסלו, עשר שנים אחרי שהנשיא ג'ורג' בוש הכריז על תוכנית מפת הדרכים, שבע שנים אחרי שהסכם השלום הסופי היה אמור להיחתם עם הפלסטינים, עושה הרשות הפלסטינית עוד פסיעה פעוטה לקראת מימוש תיאורטי של מעמדה הווירטואלי.

היא לא תהיה חברה מלאה באו"ם, ספק אם תוכל להשתמש בשירותיו של בית הדין הבינלאומי בהאג או באלה של בית המשפט הפלילי הבינלאומי. היא תוכל אמנם להצטרף לאמנה לזכויות אדם, אבל גבולותיה עדיין אינם מוכרים, בירתה שנויה במחלוקת, ולכל היותר היא תוכל לענוד על דש בגדה סמלון שיעיד על חברותה במועדון המדינות. זו תהיה עדיין מדינה תחת כיבוש, שאינה יודעת איך תגמור את החודש, כזאת שזקוקה להיתרים מישראל כדי לנשום, שלא תהיה רשאית להקים צבא, ללא חברת תעופה לאומית, ללא נמל, מטולאת בהתנחלויות של יהודים, מנוהלת על ידי שתי ממשלות, האחת בגדה והשנייה בעזה, ועם עיר בירה שרשומה על הנייר.

זהו מחסן החלקים הלאומי הפלסטיני שישראל רואה בו איום קיומי. כזה שירסק את כוח העמידה/ההרתעה/התקיפה של המדינה, שרק לפני שבוע הכריזה על ניצחון מוחץ בעזה. איזה מין איום זה כאשר המדינה הפלסטינית לא תוכל לסלק אפילו מתנחל אחד, להציב כוח משמר על גבולותיה, או להשיב לעצמה דונם אחד של "אדמות מדינה"? לרגע נדמה, שהמדינה הפלסטינית מטילה אימה עוד יותר מאיראן, עד שאפילו ארה"ב, שתרומתה לקידום תהליך השלום היתה קטנה מן המאמץ שהשקיעה בהפסקת האש בעזה, נזעקה להזהיר את ישראל לבל תעז למוטט את הרשות.

מעמד המדינה המשקיפה לא מאיים על ישראל. הוא מרגיז אותה. ישראל מעדיפה להתנהל מול ארגון, רשות, ישות או חוליה. היא אמנם אוהבת "כתובת" להטיל עליה אחריות, ובתנאי שהכתובת איננה מדינה. כי מול מדינה צריך להתנהל כאל מול גוף שווה מעמד. כזה שצריך להכריז עליו כעל מדינת אויב אם רוצים להתנפל עליו בהתקפה צבאית, לחסל, באופן ממוקד כמובן, את אזרחיו, או סתם להשתמש בשטחיו כבשטח אימונים. ארגון או רשות, מנגד, אפשר לחסל, למגר, ו"להרוס את תשתיתו".

ב"שטחים" אפשר, אף שאסור, ליישב את אזרחי המדינה הכובשת. מדינה פלסטינית לעומת זאת, תוכל, תיאורטית, לקבוע מי יורשה לגור בגבולותיה. תיאורטית, משום שפלסטין לא תוכל לגרש את התושבים הזרים שלה. פלסטין כזאת מרגיזה את ישראל, שמאמינה כי הסכמי אוסלו מעניקים לה פטור נצחי ממימושם ושמבינה עכשיו שאיום בביטולם הוא ירייה בשתי רגליה. כי פירושו יהיה שישראל תצטרך לחזור ולנהל את שירותי הרווחה, הרפואה, החינוך והביוב של נתיניה. ובכלל, מה נותר עוד לבטל מההסכמים אחרי שנגרסו לפתיתים קטנים ורק שמם נותר מהם? ישראל, שהצליחה להפוך את ההסכמים הללו לתכתיב חד-צדדי, רותחת על כך שהרשות הפלסטינית מעזה לעשות בעצמה פסיעה חד-צדדית. החוצפה, לא האיום, היא בלתי נסבלת.

אבל גם בהנחה שישראל איננה מתכוונת לנהל מו"מ אמיתי לסיום הסכסוך עם הפלסטינים, במיוחד אחרי שהתבררו גוניה הקיצוניים של הממשלה הבאה, הקמת מדינה פלסטינית היא יתרון. אחרי שתתגבר על הזעם, יתברר לישראל שדווקא מדינה פלסטינית ממוסדת, אפילו כזאת שחמאס שותף בניהולה, יכולה להיות שותפה אחראית יותר לניהול החיים השוטפים מאשר שתי רשויות שנאבקות האחת בשנייה. שלום אולי לא ייצא מכך, אבל גם איכות חייהם של חמישה מיליון וחצי פלסטינים שווה משהו. מגיעה להם מדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו