בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצר ההתנחלות לא נכבש

144תגובות

לפני 45 שנה, בנובמבר 1967, הטיח ח"כ דוד בן-גוריון ביקורת נוקבת בממשלה, על שאינה עושה דבר כדי להשלים את ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים: "אם ברצוננו להבטיח שירושלים כולה תישאר לעד בידינו, עלינו להתיישב במהרה במזרחה, בצפונה ובדרומה", הוא צוטט בעיתון "הארץ" (6.11.1967). "מאז המלחמה האחרונה לא נעשה דבר לקראת התיישבות זו", הלין. "ניצחון (במלחמת ששת הימים) אינו המלה האחרונה... אנו חייבים ליישב במהרה את האזורים החדשים". כעבור כמה ימים הוא הוסיף ואמר כי ללא עלייה המונית, הגדלת ילודה משמעותית בקרב היהודים ותנופת התיישבות בחלקי הארץ שהועמדו לרשות ישראל זה מקרוב - "מי יודע אם מדינת ישראל תאריך ימים" ("הארץ", 17.11.1967).

למותר לציין כי קריאתו של בן גוריון למימוש הזכויות ההיסטוריות של היהודים על ארץ ישראל בשלמותה מצאה את ביטויה המעשי במדיניותן של רוב ממשלות ישראל מאז, החל בהקמת ההתנחלויות הראשונות וכלה בניסיונות חוזרים ונשנים להכשיר במשא ומתן את גזל האדמות של הפלסטינים במסגרת מה שמוכר כ"גושי ההתיישבות".

אין פירוש הדבר שמעצבי מדיניות זו נזקקו לציטוטים של הזקן מנובמבר 1967 בעיתון "הארץ", או מנובמבר 1937, אז הבטיח במכתבו המפורסם לבנו את גאולת הארץ בשלמותה בעתיד. אלא שהן הדיבורים של בן גוריון והן המעשים של מדינת ישראל בתחום ההתיישבות ב"אזורים החדשים" במשך עשרות שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שיקפו נאמנה את הקושי האמיתי של המיינסטרים הציוני לכבוש את התשוקה להתפשט ולהתנחל בכל חלקי הארץ.

בעידן הפוסט-קולוניאלי, אין זה נוח ואף מביך, להכיר בפה מלא בתשוקת התפשטות לשטחים שבהם יושב עם אחר, גם אם שטחים אלה נתפשים כשייכים לנו מתוקף הבטחה אלוהית. וכך, בעשור האחרון אנו עדים לגיבושו של מיתוס לאומי-היסטורי חדש, לפיו הזרמים המרכזיים והפרגמטיים בהנהגת הציונות וישראל אחרי 1937 - ודוד בן גוריון כמייצג הפרגמטיות באופן מובהק - קיבלו מתוך הכרעה אסטרטגית את עיקרון חלוקת הארץ.

לאור מיתוס זה, מצטייר מפעל ההתנחלות שאחרי 1967 כמעשה ידיו של גידול פרא קיצוני משיחי, הזר במהותו לרוחו של המיינסטרים הציוני, ולא כניסיון להשלמת מיזם ההתיישבות הציוני, שלא ידע להציב לעצמו גבולות ברורים בשעת הצורך. דברים ברוח זו נכתבו לא מכבר גם במאמריהם של בני מוריס ("האמת על סרבנות הפלסטינים", "הארץ" 12.9) ושל אל"מ עמי גלוסקא ("בן גוריון ו'מדינת כל אזרחיה'", "הארץ" 2.10). שניהם התפלמסו עם עמדתו של הח"מ.

זוהי תפישה בעייתית, ולא רק מפני שהדוגלים בה מתעלמים מפרקים לא זניחים בתולדות המדינה, כגון עמדתו האידיאולוגית של מייסד המדינה בעניין שלמות הארץ, ועוצמת האופוריה הלאומית שאחזה בציבור הישראלי ומנהיגיו עם השתלטות צה"ל על חלקי ארץ ישראל לפני 45 שנה. התפישה הזאת מסוכנת מבחינה לאומית-מדינית, שכן אימוצה פוטר את הצד הישראלי הממלכתי ה"שפוי" מן האחריות על היווצרותו של מפעל ההתנחלות ה"פראי", בעוד תשוקת ההתפשטות הלא-כבושה, המקננת עדיין בלב לבו של הצד הישראלי הממלכתי, ממשיכה להזין את אותו המפעל.

דיאלקטיקת ההרס העצמי של הבריחה מאחריות לאומית על הקמת המיזם הקולוניאליסטי בגדה המערבית מחד גיסא, ומתן חיזוקים מתמיד למיזם זה מתחת לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים מאידך גיסא, מבטיחים את המשך שגשוגו של הקולוניאליזם הישראלי בגדה ואת ההכשלה המתמדת של כל הסדר מדיני. ככל שמגמה זו תלך ותתמיד, כן גם שאלתו הרטורית הנוקבת של בן גוריון מלפני 45 שנה - "מי יודע אם מדינת ישראל תאריך ימים" - תישמע רלוונטית יותר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו