בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להציל את הדת

9תגובות

כיפה ולאומנות. מה שהיה ברור שיקרה, קרה: הדת היהודית מתמוססת אל תוך המדינה. בחירתו של נפתלי בנט לראשות מפלגת הבית היהודי (מפד"ל) מסמלת את זה. המפלגה הדתית-לאומית נהפכה למפלגת פולקלור יהודי שאין לה שום קשר מחייב לדת במובנה הנקי (הלכה). מפלגת הבית היהודי של בנט היא קשקוש פולקלוריסטי, שמשמעו רמיסת רעיון המפלגה הדתית, הסקטוריאלית, זו שדואגת לאינטרסים של הדת בתוך המנגנון של המדינה, זו שהדת היהודית עומדת לנגד עיניה. המפד"ל היא סמל הקישור בין הדת למדינה. החרדים מעולם לא נקשרו למדינה באמת.

כבר כתבתי על זה כאן, כשההתמודדות רק החלה. התהליך היה ברור מראשיתו. ההתמוססות טמונה בעצם ההגדרה: דת שווה אוטונומיה רוחנית. דת שלא עומדת בפני עצמה סופה להיטמע בתוך הגוף השולט בה (מדינה). מי שאמרו את זה אז נקראו אנטי דתיים. עכשיו אלה שכינו אותם כך הצביעו בהמוניהם למי שחרת על דגלו את ריקון הציונות הדתית מנכסיה ויצירת דת חלופית (בנט): הלאומנות. דת אמיתית במהותה היא אנטי לאומנית (האל קודם לכל).

נכון, התהליך הזה התחיל הרבה לפני שנפתלי בנט הגיע למפד"ל. כבר שנים שמה שמעניין את המפלגה הזאת זה השטחים הכבושים. כמעט שום דבר מעבר לכך. ובכל זאת, רק כמעט: הגישה הישנה, זו שייצג זבולון אורלב, היתה עדיין מחויבת במשהו לערכי המפד"ל של פעם (יוסף בורג). הגישה החדשה, זו של בנט, בזה לערכים האלה. בשבילה הלאומנות היא חזות הכל. הכיפה? היא נמצאת שם כי היא כבר שם, לא יותר. לא מחייבת, לא באמת חשובה. הקשר בין "הבית היהודי" לבין התורה הוא במקרה הטוב מקרי. חשוב שמי שיצביע "הבית היהודי" רק בגלל השיוך הדתי יהיה מודע לזה.

ובכל זאת, יש כאן משהו חיובי. כל שפל הוא אפשרות לעלייה: אנשי הדת המתונים, אלה שכן מאמינים בערכים של ציונות דתית אמיתית, צריכים להקים תנועה שתודה בכישלון של השילוב בין הדת למדינה ותקדם סדר יום של דת (יהודית) אוטונומית. חשוב להדגיש: הדת לא חייבת להתנגד למדינה. בהחלט לא. אבל היא חייבת לעמוד מולה. כלומר, לא להיות נתונה להחלטות של חברי כנסת מזדמנים. רק אז תוכל הדת בישראל לשקם את כבודה. ואם תאמרו, ככה אף אחד לא ירצה בה. אם תאמרו, כבר היום אין עניין בה עצמה (הלכה, מחשבה). אם כך, אז תאבד מדינת ישראל את ההצדקה היחידה שיש לקיומה.

מסימני הדמנציה הישראלית (1). החברה הישראלית נטולת זיכרון תרבותי. זו עובדה. למה דווקא "תרבותי"? את מלחמת יום הכיפורים היא זוכרת. גם את המשבר הכלכלי של שנות ה-80. גם את אורי מלמיליאן. את ס. יזהר, למשל, היא זוכרת הרבה פחות. התגובה הטיפוסית לשאלה כגון מי היה ס. יזהר או גרשום שלום או אברהם שלונסקי או אביגדור סטימצקי, נהפכה זה כבר לקלישאה - עיני עגל חלולות. זה במקרה הטוב. אם תשאלו מי היה ישעיהו ליבוביץ, יהיו כאלה שיגידו "יודו-נאצי". אף אחד לא יאמר עורך "האנציקלופדיה העברית". הישראלי המיר את התרבות בפוליטיקה במובן הנמוך שלה. גם "האח הגדול" זה פוליטיקה.

חלק מהעדר הזיכרון הזה טמון בהעדר קאנון ישראלי, מתוחזק, זמין, של ספרי מופת ישראליים. רוב ספרי המופת של שנות ה-40, ה-50 וה-60, גם בפרוזה וגם במחשבה, לא נמצאים על מדפי החנויות. את חלקם הגדול לא מדפיסים מחדש. למה לא מדפיסים? אין לזה היתכנות כלכלית (אף אחד לא יקנה). במצבן של הוצאות הספרים מותר להן לחשוב ככה, השוק מוריד אותן על הברכיים. ובכל זאת, יש דברים שלא ניתן לוותר עליהם, שבהקשר אליהם הכיתוב "אזל מהמלאי" מעורר בוז. למשל, כתבי גרשום שלום. ספרו "שבתאי צבי והחברה השבתאית בימי חייו", הוא מספרי המופת הגדולים ביותר שנכתבו במאה ה-20. וכך גם ספרי ס. יזהר. המעגל נשאר סגור, הטמטום מתקדם והולך.

yair.assulin@gmail.com
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו