בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לח"כ שפיר יהיה קשה בלי סתיו

40תגובות

מי שעקב אחרי פעולות המחאה מאז קיץ 2011 ועד לעת האחרונה, לא יכול היה להתעלם מהקריאה הברורה "להיכנס לפוליטיקה", באופן שיעניק לדרישות העממיות ייצוג אופרטיבי בקבלת ההחלטות. קריאה זו מתממשת היום בכניסתם של כמה מראשי המחאה לפוליטיקה. לכמה מהם היה חלק מרכזי בארגון ובהנהגת הפעילות (סתיו שפיר, איציק שמולי), ואחרים מילאו תפקיד חשוב בניסוח הרעיונות (יוסי יונה, מרב מיכאלי, מיקי רוזנטל). אם יצליחו לכבוש מקום ריאלי ברשימת העבודה, יושלם לכאורה מהלך היסטורי בעל משמעות סמלית ומעשית כאחת: מהפגנות הרחוב לאולם המליאה, מרשימת תביעות לקידום חקיקה, ומפרסום הצהרות לקבלת אחריות.

ואולם, באופן פרדוקסלי עשוי גלגולה הפוליטי של המחאה לסמן לא את הבשלתה, אלא דווקא את חיסולה המעציב של האידיאה המהותית ביותר שהצמיחה: הרעיון של חברה אזרחית ערה, הפועלת בהתמדה ובאינטנסיביות, במקביל לזירה הפוליטית, מתוך הכרה בחשיבות קיומה מחוץ לכנסת.

תנועת המחאה שהרעידה את ישראל בקיץ 2011 אמנם התקשתה למלא את הרחובות בקיץ האחרון, אולם הדיה הרועמים עדיין נשמעים, והשפעתה על השיח עודנה רלוונטית. מחאה זו לא נפחה את נשמתה, כפי שסבורים רבים. היא נמצאת בשלב טבעי ועדין של בירור עצמי, של חיפוש דרך ושל גיבוש ערוצי השפעה אפקטיביים. הפוטנציאל האדיר שנותר מתנועה נמרצת זו עשוי להתאייד עתה כליל, בשעה שדווקא הבכירים, המיומנים והמנוסים שבאנשיה, עוברים לצד השני של המתרס.

דמויות אלה היו אמורות למלא תפקיד מכריע בהובלתה של התסיסה מעידן ההפגנות ההמוניות להווה חדש של אקטיביזם חברתי. כובד משקלם הציבורי, קשריהם, ומיומנויות התקשורת שלהם, נחוצים יותר מתמיד לשימור הממד הקריטי של המשכיות ואחידות פעולה. על כתפיהם הטילו מפגיני 2011 את האחריות לכינונה של תרבות מחאה שעוצמתה נובעת מקיומה אל מול העסקנות המפלגתית, ולא בזיקה או בפזילה אליה.
עריקתם של כוכבי המחאה לזירת ההתמקחויות והדילים דווקא בשלב רגיש זה, היא נטישה בטרם עת. בלכתם לפוליטיקה בטרם הושלם הפרויקט, מעבירים האקטיביסטים בדימוס מסר בעייתי ביותר לכל מי שעוד פועמת בליבו האמונה בתרומתו הייחודית של אקטיביזם חוץ פרלמנטרי: מחאה היא אפיזודה חולפת ואולי שורה נאה ברזומה האישי, אבל המפלגות והכנסת היו ונותרו ערוץ הפעולה היחידי. מערך היחסים החברתיים, מסתבר, איננו פתוח לשינוי. זהו מסר עצוב.

לא חסרים בכנסת ח"כים חברתיים. שניים או שלושה חדשים לא באמת ישנו את התמונה הכללית. מה שבולט בהעדרו הוא דווקא אקטיביזם תוסס, שיעניק לאגפים החברתיים בכנסת תמיכה וגיבוי, בדמותם של תאי חשיבה, קבוצות לחץ ודוברים שיידעו לתרגם את האי-נחת לכוח קולקטיבי. מה שנחוץ הוא המשך בנייתו של מרחב הפעילות שיאזן את השדולות האינטרסנטיות ואת מרכזי העוצמה הכלכליים.

שכן אותו היגיון שחל על ה"מפריטים" ומשרתיהם של "הטייקונים", נכון גם לגבי "החברתיים": זהותו של הח"כ המצביע חשובה הרבה פחות מהכוחות החברתיים שמעניקים לגיטימציה לפעילותו הפרלמנטרית. אחרי הכל, מה תהיה שווה הח"כ שפיר בלי המגאפון של המפגינה סתיו?

 

ד"ר איתן אורקיבי הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במרכז האוניברסיטאי אריאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו