בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עובדי מדינה

49תגובות

נהוג לקבול על כך שהישראלי המצוי שקוע בדלת אמותיו, אטום לאירועים המתרחשים סביבו, דואג לרווחתו המשפחתית ואדיש לזולתו. הדעה הרווחת הזאת היא הסיבה לכך שהמחאה החברתית נחוותה על ידי רבים כהפתעה משמחת - סוף-סוף קם האזרח מכורסת הטלוויזיה שלו, שכבר מזמן הפסיקה להרחיב את אופקיו (ואף להיפך, היא בעיקר מצמצמת אותם) – ויצא לרחובות.

יש כנראה אמת בטענה כנגד האדישות הפוליטית-חברתית של הציבור הישראלי, וודאי שרובנו לוקים בעיוורון גמור בכל הנוגע לעוולות המתרחשות במרחק קילומטרים אחדים מאיתנו, למשל בשטחים הכבושים. אלא שבמקביל לזה, קיימת כאן תופעה הפוכה, ואולי יש קשר בין השתיים: מדינת ישראל מטילה נטל על אזרחיה שלא נראה כמותו במדינות מתוקנות.

האם אפשר בכלל להעלות על הדעת תשדיר טלוויזיה שבו שחקנית צרפתייה תקרא לאזרחי מדינתה להזמין את חבריהם הפרטיים - אלה שהכירו בפייסבוק או בטיול לחוץ לארץ – לבוא לבקר בצרפת כדי לתרום לתיירות? והנה אצלנו, אזרחי ישראל, שרבים מהם כלל לא יכולים להרשות לעצמם לטוס לחו"ל, מתבקשים ממדינתם לנצל את קשריהם האישיים כדי לתרום למדינה.

התשדיר, בכיכובה של נועה תשבי, שכבר ספג לא מעט קיתונות של לעג, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה הזאת. עד לאחרונה היה האזרח הישראלי מתבקש בכל שנה, באמצעות סחיטה רגשית לשמה, לתרום עוד מכספו לצה"ל, הגוף העשיר במדינה. אותו אזרח שתרם כבר ממיטב שנותיו, בניו, בנותיו וכספי המסים שלו לצבא הגנה לישראל, התבקש לתת עוד למדינתו שלא יודעת שובע.

מופע אחר של אותו עניין הוא הסרבול הביורוקרטי הקיים ברוב מוסדות המדינה, שבגינו גם ברגעים הנדירים שבהם אמורה המדינה לתת משהו לאזרחיה, מוסדותיה הלבירנתיים בנויים כך שהאזרח נאלץ להתרוצץ כעכבר מבוהל ואבוד במסדרונותיהם, ובדרך כלל נתקל לבסוף בחומה אטומה. אחרי שנים של גביית כספים זריזה ויעילה, כשמגיע תורו של האזרח לקבל תשלום מביטוח לאומי, למשל, הוא מוצא את עצמו נחבט הלוך ושוב בין משרדים, ממלא אינספור טפסים, מתבלבל מנהלים סותרים ומתחנן לקבל את מה שאמורה להיות זכותו הבסיסית. כמו מלאך בשערי גן עדן, הביורוקרטיה הישראלית נועדה מעל לכל להפריע לאזרח בדרכו ליעדו.

אם אותו אזרח הוא גם אדם בעל רגישות מוסרית, הרי שהוא מוכרח לראות את עצמו מחויב גם לצאת להפגין נגד היחס של מדינתו לפליטים, לעובדים הזרים, לניצולי שואה, לפלסטינים, לערביי ישראל ולבעלי החיים. זהו אותו אזרח, בל נשכח, שמתקשה לגמור את החודש, שלא יכול לקנות דירה, שצריך לעבוד בזמן שהוא מנסה לסיים את התואר, שמפחד מטילים ושצריך לשמור על כל טיפה.

המצב הייחודי שנוצר כתוצאה מכך בישראל הוא שעל אדם פרטי בודד מוטלות חובות של ממשלה. לא פלא שהוא מעדיף אפוא להתכווץ בכורסתו ולהדחיק. אילו היתה מדינתו דואגת לדברים הבסיסיים שמדינה אמורה לדאוג להם ומסירה מעליו חלק מהנטל; אילו היתה מדינתו דואגת לרווחתו – אולי היה מתפנה האזרח הישראלי המצוי לדאוג לזולתו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו